טיול בהרי הסאיאן - לפגוש את עוצמת הטבע

בפרק השני בסדרת הכתבות על הטיול המעניין ברוסיה סיפרתי על הביקור בבאיקל, בדרום סיביר, אזור יפהפה ובעיקר, מפתיע. בכתבה השלישית והאחרונה נטייל בהרי הסאיאן המרהיבים!

בחזרה לאירקוצק, אנחנו יושבים באחד מעשרות הפאבים כאן, שותים בירה מקומית וחושבים מה לעשות הלאה. אנחנו מתכננים לנסוע דרומה, למונגוליה, אבל לפני כן, אנחנו רוצים לנצל עוד קצת את השהות שלנו באיזור למשהו מיוחד. אחרי בירור בחנויות המפות ובסוכנויות הטיולים, אנחנו מבינים שיש איזור אחד בקרבת העיר (קרבה יחסית כמובן), אליו הולכים כל מביני העניין -; רכס הרי הסאיאן (Sayan). אחרי שמועות על אגמי טורקיז בין ההרים, יערות אלפיניים, מעיינות חמים ונוכחות מתמדת של רוחות הטבע, אנחנו פוסקים חד משמעית - לשם מועדות פנינו.

הרי הסאיאן המזרחיים, היכן שאנחנו מתכננים לטייל, משתרעים על פני מאות קילומטרים, מהבייקל בדרום-מזרח, הלאה צפון-מערבה עד לנהר היניסיי העצום, שזורם לחוג הארקטי. ההרים מהווים גבול טבעי אדיר מימדים בין מונגוליה לסיביר והגבוה שבהם, מונְח סָרידאג (Munkh Saridag), מגיע ל-3,492 מטרים מעל פני הים. האיזור בו אנחנו מתעתדים לטייל הוא חלק מהרפובליקה האוטונומית של הבוריאטים (Respublika Buryatiya) -; קבוצה אתנית מונגולית, ילידית לחבל הארץ הזה, שרבים מבניה הם בודהיסטיים או מאמינים בדתות השמאניות העתיקות.

אנחנו קונים אוכל מראש בשוק המקומי באירקוצק, שמומלץ לביקור כשלעצמו - קירגיזים, טג'יקים, בוריאטים, קוריאנים, פולנים ורוסים, מוסלמים, בודהיסטים ופרבוסלבים, מתחככים אלו באלו, מתמקחים על מחירם של זיופי אייפון סיניים, בין דוכני וודקה לקצביות שמוכרות רק בשר חלאל -; ה'שחיטה הכשרה' המוסלמית. כמו בתוך פרשנות מודרנית לשווקים של דרך המשי. אני מציין לעצמי באגביות שהשוק נמצא במרחק שווה מהמסגד העירוני, בית הכנסת העתיק ורחוב קארל מארקס. רוסיה שאחרי הקומוניזם היא מקום מעניין...

שומאק

למחרת אנחנו יוצאים לדרך מוקדם בבוקר מתחנת האוטובוס העירונית (ברחוב מהפכת אוקטובר, כמובן). הדרך נעימה. מדרום אנחנו רואים את ההרים שמסתירים לנו את הערבות המונגוליות ואנחנו מסתפקים בלדמיין, לבינתיים, מה מסתתר מאחוריהם. לצד הדרך אנחנו עוצרים לאכילת דגי אומול בגריל.

לבסוף, אחרי שבע שעות, אנחנו מגיעים לעיירה נילובה-פוסטין (Nilova-Pustin, Нилова-Пустынь) או נילובקה, למרגלות הרכס. אנחנו מתקדמים מעט ומגיעים למנזר בודהיסטי, שנקרא כאן 'דאטסאן' (Datsan). בבוקר אנחנו מתעוררים לניחוח חזק מאוד של אורנים ומגלים שהנזיר שמתגורר כאן עסוק בהעלאת קטורת. מוזר למצוא בודהיסטים דוברי רוסית, אבל עינינו הרואות. אנחנו אומרים שלום, אוכלים ארוחת בוקר ומתקפלים.

המסלול שבחרנו נחשב לאחד הפופולאריים והיפים באיזור. עיקרו הוא עלייה לקו הרכס שמצפון לנילובה-פוסטין, עד למעבר ההרים שומאק (Pereval Shumak) ומשם להמשיך צפונה במורד הנהר, בעל אותו השם. מאוחר יותר נפנה מזרחה, כשהנהר יתמזג עם נהר הקיטוי (Kitoy) ובסופו נעלה לקו הרכס דרומה, לכפר ארשאן (Arshan, Аршан).

אנחנו תופסים טרמפ עם אחת ממשאיות העצים שנעות על הדרך וממשיכים ללכת. השביל והמפה שקנינו, ברורים מאוד (המפה נקראת Kitojsky/Tunkinsky Goltsy, קנ"מ - 1:200,000 ו-1:100,000, בהוצאת משרד התיירות של מחוז אירקוצק) ולקראת סוף היום אנחנו עוברים את קו העצים ומגיעים למרגלות מעבר ההרים. אנחנו מקימים את האוהל ומבשלים ארוחת ערב, מול ההרים, היער והשקיעה. אנחנו די בטוחים שלא צריך הרבה מעבר לזה.

יום המחרת מתחיל באופן איום ונורא. הגשם לא מפסיק לרדת במשך כל הבוקר ולאף אחד מאיתנו אין את הכוח או הרצון לצאת משקי השינה. אנחנו לא מבינים איך מזג האוויר השתנה בצורה כזו מאז הבוקר. בסופו של דבר אנחנו מקימים את עצמנו ומתחילים בטיפוס למעבר ההרים. מזג האוויר הולך ומחריף. את השעה האחרונה של העלייה אנחנו מבלים בתוך ערפל כבד ושמים לב לכך, שהעובדה שעכשיו אמצע אוגוסט לא מונעת משלג קל להתחיל לרדת עלינו.

מזג האוויר כאן, כפי שיתברר לנו, ידוע לשמצה כהפכפך ובלתי צפוי, בלשון המעטה וחשוב שהמתכננים להגיע לכאן יערכו לכך, בעיקר נפשית. במהלך שאר הטיול לא יהיה יום בו לא ירדו על ראשינו ממטרים, אחריהם שלג ובעקבותיהם תתגלה שמש נעימה ומקסימה, שנראית כאילו הגיעה כדי לפייס אותנו, רק כדי להיעלם ביום המחרת ולהשאיר אותנו רטובים ורועדים מקור.

 חוץ מזה, המקום יפה כמו גלויה. קראנו שהוא מוגדר על ידי כמה מגזינים (לא רוסיים, דווקא) בתור "הטרק האלפיני המושלם". קביעה יומרנית, אמנם, אבל מובנת בהחלט.

עייפים ורטובים, אנחנו מגיעים כעבור שלושה ימי הליכה לקרחת יער ומשפשפים את עינינו. ידענו שהמקום מושך אליו תיירים בזכות המעיינות שבו, אבל לא היה לנו מושג עד כמה הוא פופולארי. מולנו נגלה איזור נופש ענקי, משני צידי הנהר ועשרות אנשים שפוסעים בין בקתות העץ במקום. מסתבר שמעיינות שומאק, חלקם חמים וחלקם קרים, ניחנו, לפי האמונה, בסגולות ריפוי מדהימות. ליד כל נביעה אנחנו מבחינים בשלט שמתאר את התחלואים והמיחושים להם בכוחותיה להביא מזור. במקום יש ספא, חנות מצרכים ואפילו מנחת מסוקים, מה שמביא אליו גם נכים, קשישים וחולים, שמוכנים לנסות שיטות רפואה לא קונבנציונליות.

לצד הספא, יש במקום גם שטחי קמפינג מושלמים ואפילו בקתות, בהן ניתן ללון בחינם, לפי עקרון 'המוצא-זוכה'. אנחנו מקימים אוהל ומחליטים להישאר במקום יום או יומיים. עם מחסה מעל הראש, אנחנו יכולים ליהנות גם מהשלג הטרי שאנחנו רואים על הפסגות הקרובות.

יומיים במחנה התיירים גורמים לנו להעריך את הדברים הקטנים בחיים, כמו גג מעל הראש וגרביים יבשות, כשמסביבנו לא מפסיק לרדת גשם (חוץ מכשיורד שלג), אבל אנחנו לא יכולים להישאר במקום לנצח. לפי המסורת, קבוצות שמגיעות למחנה משאירות לוח עץ חרוט על אחת הבקתות, למזכרת. אנחנו מספקים למקום את תרומתנו הצנועה (ראו תמונה), מחכים להפסקה זמנית בגשם ויוצאים לדרך.

ההפסקה היא זמנית מאוד ותוך שעתיים אנחנו נאבקים בגשם עז, שמזכיר לי פרקי זמן צבאיים יותר בחיי. בדיוק כשאני תוהה ביני לביני אם כל הקור והרטיבות האלו שווים את זה, העננים מתפזרים והשמש מופיעה שוב.

נהר קיטוי

אנחנו מתקדמים צפונה לאורך הגדה המזרחית של נהר השומאק, עד שזה מתמזג עם הנהר קיטוי, שזורם ממערב למזרח. אנחנו נצמדים לגדה הדרומית וממשיכים להתקדם. ההליכה לא קלה. ירידה לקו החוף ועלייה בחזרה למצוקים שמעליו, מדי פעם צליחה של פלג זניח, שמימיו מגיעים לנו רק עד למותניים ואחריה ביסוס בבוץ. אנחנו מתחמקים מענפים, רק כדי למעוד על השורשים החלקים, שמרוב גשם הם בבחינת סכנת נפשות, לעיתים ואז, בדיוק כשאנחנו כבר מואסים בהכל, השמש שוב מגלה את עצמה והנוף יפה כל כך שבא לצעוק.

אחרי 20 ק"מ בערך לאורך הקיטוי, השביל עולה דרומה, חזרה אל קו הרכס, עד מעבר ההרים ארשאנסקי (Pereval Arshansky), ממנו נגלית לנו תצפית מדהימה על האחו הפורח בעמק למרגלות ההרים. אנחנו יורדים מהמעבר אל נהר קינגארגה (Kyngarga), הצר והמהיר. מדי פעם אנחנו פוגשים במפל או בבריכה, והמים הצלולים משנים את צבעם תוך כדי ההתקדמות שלנו. בין היער העבות, סלעי הגרניט הענקיים והמים הסוערים, לא קשה לדמיין את המקום כסט צילום לסרט נוסח 'שר הטבעות' ועושה רושם שאפילו מזג האוויר התמתן מעט אחרי שעברנו בחזרה לצד הדרומי של קו פרשת המים.

לאט, גוברים הסימנים לנוכחות אנושית. גשרי עץ מופיעים בתדירות גבוהה יותר, דגלי תפילה, גלי אבנים ומנחות מעטרים את השביל ומדי פעם אנחנו מבחינים בבקתה בין העצים. אחרי אחד הפיתולים במסלול, אנחנו מגלים שלט, שמציין שעוד מעט אנחנו נגיע לכפר ארשאן וכעבור מספר רגעים אנחנו מוצאים את עצמנו מול מספר קבוצות של תיירים, שעורכות פיקניק ליד בריכה טבעית שמנקזת את מי הנהר. אנחנו מנופפים להם לשלום ומגבירים קצב. המחשבה על מקלחת, אוכל ואולי אפילו בירה משתלטת עלינו כליל.

כעבור הליכה קצרה אנחנו מגיחים מבין העצים היישר לטיילת של הכפר. רוכלים מקומיים מציעים ערמונים קלויים ודגי אומול מדוכנים ניידים ונשים 'בוריאטיות' עומדות לצד השביל ומציגות למכירה צעיפים סרוגים ותכשיטי עץ, מעשה ידיהן להתפאר.

ארשאן

ארשאן הוא כפר תיירותי ונעים, חבוק בחיקו של היער הסיבירי. גם הוא ידוע כאתר ובו מעיינות מרפא, שאולי אינם בעלי סגולות מגוונות כמו מקביליהם בשומאק, אבל לפחות מדובר במקום נגיש הרבה יותר. אנחנו מגיעים לכפר ומוצאים ליד תחנת האוטובוס כמה גברות שמחכות לתיירים, כדי להציע להם אכסניה. אנחנו מבררים לגבי מחירים ומגיעים לעמק השווה עבור 500 רובל לאדם. לשאלתנו, הגברת הנכבדה עונה שאין מקלחת, אבל יש סאונה (או בּאניה, כפי שהן נקראות כאן). אנחנו מניחים את הדברים במקום ובזמן שהמים מתחממים, אנחנו רצים לאכול.

מורעבים ומטונפים, אנחנו מוצאים את המסעדה הראשונה לצד הדרך. פונדק תיירים ידידותי. אנחנו נכנסים ותופסים שולחן ומנסים לשמור על נימוס מינימלי, בעודנו זוללים את כל מה שמגיע לשולחן. אחרי ששבענו, אנדה, תרמילאי מאירלנד וחלק מהחבורה, ואני, מרשים לעצמנו סיגריה בחוץ. אני עם כוס בירה והוא עם בקבוק יין שקנה עבור עצמו.

"איך אתה מסכם?", אני שואל את הבחור, שאחרי חמש שנות טרקים בחמש יבשות, כבר יש סביבו הילה של סמכותיות. "זה מזג האוויר המחורבן הזה... בלעדיו זה היה מושלם...". אני נאלץ להסכים. "אני אומר לך בנאדם, רק בגללו זה הטרק השני הכי קשה שעשיתי בחיים שלי". אני לא מתאפק ושואל, כמובן, מה הראשון. "פקיסטן. הבייס קמפ של ה-K2 וזה רק בגלל שחתכתי את עצמי בטעות ודיממתי על כל השלג". אני מנסה להביע אמפתיה, אבל אני מתפוצץ מצחוק. שנינו באופוריה רצינית, שנמשכת עד למחרת בבוקר.

כדאי להבהיר, שהטרק הזה הוא אחד הפופולאריים באיזור, אבל ישנם עוד מספר מסלולים ברכס הסאיאן, שכדאי מאוד לצאת אליהם. בכל מקרה, חשוב להגיע ערוכים. כאמור, מזג האוויר בעייתי, בלשון המעטה ויש להצטייד בביגוד חם, שקי שינה, אוהלים, אספקה וציוד בישול, כמו גם בכיסוי ובביגוד נגד מים. רצוי מאוד שיהיה ברשותכם מכשיר ג'י.פי.אס כלשהו, עם עדיפות ללחצן מצוקה וחובה להגיע עם מפה טובה (ניתן להשיג בחנויות הספרים באירקוטסק). בנוסף, חשוב לציין שיש להיזהר לאורך המסלול -; השביל צר לעיתים ושורשים רבים לאורכו יכולים להיות מסוכנים מאוד. אפשר למעוד עליהם ויותר גרוע, להחליק מהם באלימות. לאורך המסלול אנחנו פגשנו בקבוצה שאחד מחבריה שבר את אפו בעקבות צעד לא מחושב. מיותר לציין שחילוץ מוסק היא האופציה היחידה שלכם לקבלת טיפול רפואי ושירותי ההצלה הרוסיים לא מגיעים בבהילות, לרוב.

למרות זאת, אל תתנו לקושי לרפות את ידיכם. אין ספק שמדובר במקום מרהיב ביופיו ובחווית טיול מיוחדת במינה. כולנו הסכמנו שהמסלול היה אחת מגולות הכותרת בטיול ברוסיה וזו הייתה הרפתקה ששמחנו להיות חלק ממנה ושרק גרמה לנו לרצות עוד. למסלול הטרק ב-Google Maps.

עזרה - פּמוש

לתחילת הכתבה

:רוצים לקרוא עוד על רוסיה? הכתבות הבאות עשויות לעניין אתכם
 << הרפתקה בקמצ'טקה - טיול מופלא בסוף העולם
<< יערות, צוקים והאגם העמוק בעולם - טיול בבאיקל
 << טיפים על רוסיה

יעדי הכתבה

• אירופה
• רוסיה
• אירקוטסק