מנוחה והחלמה בגונדר
הגענו לעיר גונדר (Gonder) די חולים מכל הנסיעות באוטובוסים הסגורים, כשכולם משתעלים חופשי ואין כל אוורור - האתיופים חוששים מכניסה של אויר קר מבחוץ שיתערבב עם האויר החמים, הנעים ומלא החיידקים שבפנים. אם תנסה לפתוח חלון - תחטוף פרצוף חמוץ מהנוסעים מסביב - והם די מהר יסגרו אותו. גונדר היתה עיר הבירה הקדומה של אתיופיה ויש בה מצודות ומבנים עתיקים. היא "תחנת חובה" באותו סיבוב צפוני של הלונלי.
ברושם ראשון גונדר נראתה לנו מאוד עויינת. אנשים שחלפו על פנינו היו לא נחמדים, צעקו לנו Farnji בזלזול. בכל חנות שניסינו לקנות מצרכים בסיסיים (לחם, תפוזים) קיבלנו מחירי Faranji - מחירים גבוהים באופן מובהק משל המקומיים. שוב חטפנו נאחס על אתיופיה ועל הסיבוב הצפוני שגורר יחס שכזה לתיירים - אי אפשר ללכת בשקט ברחוב מבלי שמישהו יציע לך הדרכה בעיר העתיקה או טיול מאורגן להרים. אבל המטרה שלנו אחרת: אנחנו כאן כנקודת ביניים בדרכנו להרי הסמיאן (Simien), שמורת טבע בה אנו מתכננים לצאת לטרק. מראש ויתרנו על ה"אטרקציות" שיש לעיר להציע, לטובת שיטוט בשוק המקומי וחיפוש מזון הולם לטרקים. רק שנהיה בריאים קודם. אז נחים במלון, שותים הרבה תה עם לימון, הולכים לבית מרקחת לרכוש טבליות מציצה, מתיידדים עם הרוקח הבקיא לחלוטין בפוליטיקה של ישראל - הוא מעדכן אותנו בחדשות ובמה שקרה מאז שעזבנו את הארץ...
יוצאים לקניות בשוק. היינו בטוחים שלא נצליח להסתובב שם ללא מדריך מקומי שיתלווה אלינו, אך לשמחתנו עשינו זאת בעצמנו והשגנו את כל מבוקשינו. אמנם אין כאן טובשילים, חטיפי אנרגיה, ופירות יבשים לתערובת - אבל מצאנו פסטה, רוטב עגבניות ואפילו חמאת בוטנים! יצאנו מרוצים ומסופקים מחווית הקניות. אנו צועדים עם שק גדול מלא במזון ופתאום עוצר אותנו בחור ואומר - "סליחה, שמעתי שאתם מדברים עברית, אפשר לדבר אתכם?" אני, באפטיות המתפתחת שלי עונה ב"מה?" קצר, והוא פותח בסיפור קורע לב: אביו יהודי, מת בסודן בדרכו לעלות לישראל. בעקבותיו עלה לארץ והתחיל בתהליכי גיור בישיבה בירושלים. הוא חי בישיבה כשנה ולבסוף לא גויר (מסיבות לא ברורות לנו). בסך הכל חי בארץ יותר מ- 4 שנים, עבד בעבודות שונות בירושלים, תל אביב ואפילו אילת. כששמע שאימו בגונדר חולה מאוד - החליט לחזור לאתיופיה על מנת לעזור לה. הוא סעד אותה עד שמתה.
בינתיים התגלה כי הבחור (שענה לשם אביתר) חולה סכרת. כעת הוא חי בחוסר כל, לא יכול למצוא עבודה במדינה מוכת האבטלה. ישראל הותירה אותו ללא כל קשר אליה מבחינה פורמלית: אין לו דרכון, כי לא היה תושב בארץ ואיננו יהודי - למדינה אין כל עניין בו. בפעם שעברה שפגש ישראלים הם עזרו לו לממן את שכר הדירה לחודש, אך מאז הוא נזרק ממנה וחי ברחוב. הבחור היה כל כך עצוב ומושפל, התביש בבגדים היחידים והמלוכלכים שלגופו. בארץ היתה לו עבודה והוא חי בכבוד - כאן הוא עני מרוד, עוד אחד מיני רבים, שאף אחד לא מתעניין בו. סיפורו קשה ומאוד נוגע ללב, אך חשתי באי נוחות - למה עלינו להקשיב דווקא לקבצן הזה מבין כל אלו שעוצרים אותנו וממלמלים father died, mother died? ובכל זאת אני מרגישה אליו יותר קרבה ומשום מה גם יותר רחמים. כאן עומד מולנו אחד שחווה חיים אחרים. שראה שאפשר גם אחרת. היאוש אצלו הרבה יותר גדול. הוא מרגיש נבגד על ידי המדינה שראה בה תקווה עבורו, ומבחינתו אנו מזוהים עמה.
קבענו להפגש איתו מאוחר יותר ליד המלון שלנו. במלון הזמנו אותו לארוחת ערב ולקפה - ישבנו, קשקשנו, נהננו. בחור ממש נחמד, צנוע. מספר לנו על המקומות שחי בהם בארץ, שולט בשפה ובסלנג. איך נוכל לעזור לו? הבטחנו שננסה לייצג אותו בסוכנות. נתנו לו סכום סמלי שיעזור לו ברכישת התרופות לסכרת. נפרדנו בעצב רב - אנו עולים לחדרנו במלון והוא הולך לחפש את הפינה שלו בשוק.
וכמו שאומרת אתי אנקרי:" ויש כמוהו מליונים - מתגלגלים ברחובות, יש כמוהו מליונים, בכל מיני צורות. יש כמוהו מליונים, אנשים בני תמותה, בלי כסף - הם לא שווים פרוטה".
בימים הבאים בגונדר קלטנו שהמקום הזה בסך הכל מאוד נחמד. אחרי שמתקלפים מהתיקים עם הכיסוי (המזוהים אוטומטית עם ישראלים, על ידי מביני דבר), אחרי שהאנשים שכבר ניסו להטפל אלינו וקלטו שאין מה להוציא מאיתנו, כבר לא ניגשים אלינו שוב, אנו שוב מבחינים בחיוכים. בפרט כשאנחנו יורדים מהרחובות המרכזיים ופונים לאיזה אזור אחר בעיר - פתאום כולם מנופפים לשלום וצועקים Hello! מחליפים ברכות באמהרית וכל האוירה מאוד ידידותית.
טרק בהרי הסמיאן - יציאה לטבע
עזבנו את העיר אחרי ארבעה ימים. נוסעים לדברק -(Debark), הכפר ממנו נתחיל את הטרק. הפעם באוטובוס עמוס לעייפה, בדרך לא סלולה. מתרחקים מהעיר ואין כללים: אם קודם שיבחנו את האתיופים על שמירת החוק ועל שאין אנשים במעברים - קדחת. צפוף, דחוס, על דניאל יושבות שתי נשים. הנהג כנראה גם זילזל במהירות המותרת, וכך תוך שעתיים וחצי של הטלטלות (במקום ארבע) הגענו למחוז חפצנו. ירדנו בכפר, על דרך עפר, מיד נוצרה סביבנו טבעת הדוקה של אנשים, כל אחד והעניין שהוא מוצא בנו. כל כך הדוקה, שכשהנפתי את התיק על הגב העפתי ילדון על הרצפה. בעיה שלו! שילמד שגם ל-Faranji מגיע מרחב מחיה!
הלכנו למשרד הראשי של הפארק. משרד יפה ומטופח, גינה גדולה ומבני לימוד סמוכים. חריג בנוף הפחונים שמסביב. הפארק נתמך על ידי קרן אוסטרית - מה שמסביר את הארגון המוקפד של המקום. במשרד חלבנו מידע מהאדם הנחמד והבקיא שעובד בו. אירגנו טרק של 10 ימים, הצטיידנו ב-scout (מלווה בנשק), שתי פרדות ושני נהגי פרדות. שמחנו לגלות שכאן יש התארגנות קהילתית: האנשים שיתלוו אלינו הם תושבי הכפרים מסביב, ונבחרים על פי סבב, כך שכולם מקבלים עבודה. רגע לפני שיצאנו - נכנס למשרד בחור איטלקי שלא מדבר אנגלית. מה עושים? אף אחד במשרד לא מדבר איטלקית! והנה דניאל מצליח לתקשר איתו בספרדית. זהו מריו מסרדיניה, והוא מעוניין לצאת לטרק באזור. מעולה! הגיע בדיוק בזמן! דניאל מקשר בינו לבין אנשי המשרד, מסביר לו על המפה את הטרק המתוכנן, ומבין ממריו שהוא מוכן להצטרף אלינו, אך יש לו מגבלה אחת: הוא סובל מפחד גבהים, וחייב לוודא מראש שהטרק תואם את מגבלותיו. בזכות מריו וסכום הכסף הנוסף שאיתו (אנחנו יצאנו טמבלים ולא הבאנו איתנו מספיק מזומנים לכפר נטול בנק שכזה) מצטרף למשלחת גם מדריך. אני מרגישה בטוחה מתמיד: יוצאת להרים מלווה ב-6 גברים וב-2 בעלי חיים! שום דבר רע לא יכול לקרות לי ובטוח שיהיה מי שיסחוב לי את הציוד (או אותי) אם יתגלה שהכושר שלי ירוד.
קבענו להפגש למחרת ב-06:00, עם כל המשלחת מחוץ למלון. כולם הגיעו אחרי 7:00. מזל שהשעון המעורר שלנו לא עבד, אחרת היינו באמת קמים ב-5:00 ומתבאסים. העמסנו ציוד על הפרדות; מריו הביא עמו תיק גב קטן וקומפקטי למסלול, ואילו אנחנו, טרקרים מנוסים הנמצאים במגמה לבנות סולם מאמצים ולשפר את כושר הטרקים שלנו, לקחנו כל אחד על עצמו את הבק-פק הענק שלו. החברה` לא הבינו למה אנחנו מעמיסים את התיקים על הגב ולא על הפרדות - אבל לנו נראה מאוד חיוני לסחוב עלינו, בנוסף ל-4 ליטר מים כל אחד (שטויות - אנחנו רגילים, מהמדבר): בגדים לקור, את כל מלאי הביסקויטים לטיול (על הפרדות הם בסכנת התפוררות, לא חראם?), מעיל גשם (נכון שאין ענן אחד בשמים וכולם אמרו לנו שבעונה היבשה אין סיכוי לגשם, אבל לך תדע! אנחנו לא מאלה שנרטבים), תיק עזרה ראשונה מורחב ++ (מה, שמישהו ישבור יד ולא יהיה לנו משולש לקיבוע? ואם בכל זאת תגיע איכשהו המלריה לגבהים - צריך את הכדורים לטיפול חרום, לא?) ועוד כהנה וכהנה חפצים מיותרים לחלוטין, שאחרי טיפוס של כ-500 מטר, כשעוד שניה אני מתעלפת מחוסר חמצן, נראו לי לא חיוניים בעליל. למזלי נפגשנו עם איש הפרדות באמצע הדרך וכך נפטרתי מהתיק שלי בידיעה שאפגוש אותו מאוחר יותר, במחנה.
את המסלול התחלנו בכפר, בדברק. יום ראשון והכפר כמרקחה. ברחובות הרחבים והלא-סלולים המוני אנשים הולכים ושבים, מחליפים סחורות, מובילים חמורים, מובלים על ידי כרכרות מאולתרות עם סוסים. ילדים מצטרפים אלינו - ולראשונה אנו מרגישים כמה טוב להיות מלווים במדריך ובמלווה נשק המסלקים את המטרידים מדרכנו. הדרך חולפת בין השדות, החיטה כבר הצהיבה וכעת תקופת הקציר. אנשים וילדים כפופים, קוצרים אלומות במגל ועורמים חבילות קש בשדות. אנו עוברים בין הכפרים, רואים בקתות עגולות שבבסיסן סנדות אנכיות - מוטות מעצי האקליפטוס הגדלים כאן - מחוזקות במסמרים. הגגות חרוטיים - עשויים מעשב שנקטף, יובש וכשמונח בשכבה עבה - מהווה הגנה טובה מפני הגשם.
אנו הולכים על ציר המחבר בין הכפרים, נתקלים באנשים ובילדים בדרכם אל השדה וממנו, מברכים אותם לשלום. בכל עצירה שאנחנו עושים - מתגודדים ילדים במרחק מה מאיתנו. יושבים ומתבוננים. חולפים על פני נחלים וזרמים ולאט לאט מקבלים את התמונה של המקום בו אנו נמצאים. ככל שעולים בגובה מציצות יותר ויותר פסגות והרים בצורות שונות ומשונות נשקפים למרחוק. לקראת סוף היום - זה מגיע. מתוך השטח הגבעי בו צעדנו, אנו לפתע מוצאים את עצמנו בקצהו של מצוק עצום, כשמתחתנו נפרש עד האופק שטח ענק, והוא בעצמו מלא בגבעות ובהרים הנמוכים מאיתנו. הם מאופיינים בצבע כתום - חמרה, פסים כהים חותכים אותם לרוחבם (לי זה מזכיר את שמורת ה bungle-bungle שראיתי במערב אוסטרליה). אנחנו משקיפים על כל זה כמו ממטוס. זהו תוואי הנוף המדהים ההולך ללוות אותנו לאורך הטרק, לכן גם קיבלה השמורה את השם - The Roof Of Africa - צועדים כמו על קצהו של גג, שום דבר לא מסתיר את כל המצוקים והעמקים שמסביב.
לקראת סוף היום, כשדניאל צועד לפני בתוך היער, אני מבחינה בהאטה. מה, הוא התעיף? הרי עצרנו לא מזמן! הגיעה סוף העליה? מהגובה שלי נראה שיש עוד מה לטפס! אז למה הוא עוצר?? אני מתקרבת ומיד מבינה: כ-5 מטר מלפני ומצדדיו נמצאת להקה ענקית של בבונים! איזו התרגשות! אנחנו מתיישבים ומתבוננים. המדריך אומר שאין שום בעיה שנתקרב אליהם. אני זוחלת לאט לאט ומתישבת כ-2 מטר מבבון ענק המכרסם לו דשא להנאתו. זה מה שכולם עושים עכשיו - תולשים דשא ואוכלים אותו. ואיזו נחת! כולם נאנחים כמו חבורת קרחצנים - מכל כיוון שומעים אה! אה! ורחשי תלישה וכרסום של עשב. אלו הם בבוני Gelada, מין יחודי להרי הסימיאן. קוראים להם גם "קופי-אריה", כי לזכרים יש רעמה זהובה ענקית, כשהם רצים היא מתבדרת ברוח, וגם "לב מדמם", כי במרכז החזה יש להם כתם ורוד בצורת לב. ישבנו שם, מסביבנו יותר מ-100 פרטים, התבוננו והתמוגגנו. כל כך קרוב! והם לא מפחדים, לא מפחידים ולא מאיימים. ספארי פרטי על הגבעה.
והנה חולפות כמה בבוניות ועליהן תינוק. יש 2 דרכים לשאת את הבבונון: או מאחור, על הגב, או מקדימה - על החזה. התינוקות הזכרים נמצאים בסכנה - מרגע הוולדם הם נמצאים בתחרות עם כל הבבונים הזכרים על מקומם בשבט, לכן אלה ירצו לחסל אותם. מכאן שבכדי להגן על צאצאיה הזכרים, האם נושאת אותם על החזה - מאחור הם יכולים להטרף על ידי בבון בוגר! בפארק חיים יותר מ-10,000 בבונים, לכן אנו עתידים להתקל בהם מעתה בכל יום. כשהחליטו שמיצו את העשב סביבנו, החלו לרוץ לדרכם - ואנו המשכנו לעבר מחנה הקמפינג הראשון שלנו, Sankaber, הנמצא בגובה של כ- 3,300 מטר. האוהל כבר חיכה לנו, אנשי הפרדות הנחמדים הקימו אותו עבורנו! איזה כיף! מסביבנו עוד הרבה אוהלים של מטיילים; אנו מבחינים בכמה רמות דיגום: ברמה הגבוהה ביותר אנשים המשכירים רכבי 4X4 בשמורה. ממרומי רכבם המרופד מביטים על הנוף החולף מסביב. רמה מתחתיהם התיירים שכל שעליהם לעשות זה לצעוד: הקימו להם אוהלים ענקיים עם מרפסת, כסאות ומדורה ממש בצידם, המכוונת כך שהעשן לא יכנס להם לאוהל. הם קמים בבוקר לשולחן ערוך, עמוס בממרחים ולחם טרי בסלסות ומקבלים חביתה שזה עתה הכין להם הטבח. הוא גם מספק להם סנדביצ`י איכות שיקחו עמם בתיק הקטן שלהם למסלול ובקבוקון של מים מינרלים. מתחתם נמצאים אנחנו - צריכים לנצל את השעה האחרונה של האור לחתוך בצל עם פנס ולטגן איזה רוטב על הבנזינה בישיבת כובסת, אחר כך לשטוף כלים במים הקפואים ולרוץ להתחפר באוהל. יתכן שמתחתינו יש עוד רמה, של מטיילים שאפילו לא לקחו פרדות שיסחבו להם חלק מהציוד, אך לא נתקלנו בכאלה. כולם מסביב high class, מוציאים לנו את העיניים עם הבננות המטוגנות שהם אוכלים לקינוח.
גם למקומיים הגרים כאן יוצאות העיניים, אך מסיבות אחרות: רב המטיילים האלו מגיעים ב-tourים מאורגנים ישירות מאדיס, כך שסכומים האסטרונומים שהתיירים משלמים נתקעים הרבה לפני שהם מגיעים אל תושבי הפארק. דבר זה יוצר בעיה: הרי לא הגיוני לדרוש מהם השתתפות פעילה בשמירת הטבע שמונעת מהם את אורח חייהם הטבעי (למשל להגביל אזורי מרעה, לאסור על כריתת עצים), כשבמקביל אין להם כל סיבה לפתח דעה חיובית על הפארק, כי אין כל תשורה מוחשית המגיעה לקהילה. המדריך שלנו סיפר שמנסים לגבש שיטה שתשלב את הקהילה באופן יותר גורף בפארק. מעורבים בכך גם גופים לשמירת טבע ממדינות שכנות המנוסות יותר בתחום.
הרי הסימיאן מכילים רצף רכסים בזלתיים שיוצרים רמה גבוהה (מ- 2000 ועד 4,543 מטר- הפסגה הגבוהה ביותר באתיופיה) הנשברת לכל אורכה במצוקים דרמטיים בני מאות מטרים. מקטעים מהדרך אנו צועדים על קצה המצוקים, כל כמה זמן משקיפים על הגאיות הירוקים המתחתרים מתחתנו. (חוץ ממריו, הוא חוטף מזה ורטיגו).
להפסקת צהריים עצרנו לצד נחל, בעיצומה של מלחמה: משני גדותיו שדות מעובדים, בהם מתרוצצים נערים; חלקם קוצרים את היבול, חלקם נחלמים בבבונים שמכרסמים אותו. מכל עבר צעקות וצרחות; הבבונים רצים בקבוצות ענקיות מכאן לשם וצורחים זה לזה, הנערים מנסים לאגף אותם ולסלק אותם מהשדות, תוך שהם קוראים אחד לשני משני גדות הנער. אני בטוחה שהנערים היו שמחים לחסל את הבבונים האלה, אם רק יכלו - אך זוהי שמורת טבע ומקפידים כאן על הכללים. בכל מחנה קבע שאנו משתמשים בו ללינה, גרים אנשים מטעם הפארק ששומרים עליו.
אנו מסיימים את היום במחנה Gich, בגובה 3,600 מטר, מרגישים כבר בקור ובאוויר הדליל בחמצן. באופק נראים רכסי ההרים זה אחר זה, כל אחד מקבל כמות אחרת של אור וזה יוצר תמונה מושלמת כשהשמש שוקעת ברקע... רגע רומנטי שנשבר באחת כשכל אחד מגיח מהאוהל לבוש בגעטקס לא מחמיא.
המקומיים יודעים שלתיירים יש ערכות עזרה ראשונה ומנסים להעזר בנו: מגיעה אשה שנפלה לפני 4 ימים על הפנים, יש לה שריטה חמורה בלחי ומוגלה ענקית בעין. רופא עולה כסף ונמצא רק בדברק, מרחק של יומיים הליכה, אבל יש לה תינוק והיא לא יכולה להרשות לעצמה ללכת ולהשאיר אותו לבד. אנו מנסים לנקות ולחבוש, אך לאשה יש גם חום ודניאל חושד שהזיהום התפשט. בעזרת המדריכים אנו מעבירים לה ולבעלה את דעתנו. קשה לשכנע אותם, אך בסוף אנו מוציאים מהם הבטחה שהיא תלך לרופא עוד היום. כשאנחנו חוזרים בסוף היום למחנה, אנו מוצאים אותה יושבת באותו מקום בו נפגשנו עמה בבוקר. חיכתה. אולי קיוותה שנוכל לעשות עוד משהו למענה. אולי התייאשה. אולי החלימה? התאכזבנו על שלא נקטה בעצתנו, אך אנו מקווים שכמו שהיא שורדת את התנאים הקשים שבהרים, היא התגברה גם על הזיהום הזה.
עוברים עוד יומיים של צעידה בנופים המדהימים האלו, ודניאל מתחיל להרגיש לא טוב. ביום החמישי, אחרי שאנחנו חוזרים מטיפוס על פסגת Bwahit, אחת הפסגות הגבוהות בפארק (4,430 מטר) דניאל משלשל את נשמתו. אנו נשארים ליום מנוחה במחנה Chenek, בתקווה שדניאל יחזור לעצמו. המחנה ממוקם בנקודה יפהיפיה: לצידנו נחל קטן, מסביבנו לובליות: צמח הגדל בגבהים, בעל גזע חלול ועלים ירוקים משוננים היוצאים ממרכז התפרחת כמו פונפון. במרחק קטן מאיתנו רכס הרים גבוה היורד בשיפוע לכיווננו. מקום נהדר להעביר בו יום מנוחה.
אני מנצלת את היום הזה לכביסה - יחד עם נשות המקום. אני מנסה ללמוד מהן טכניקות, אך מבינה שלעולם לא ננקוט באותה טכניקה: הן חובטות בשמיכות מטונפות, שכל הזמן יוצאים מהם מים שחורים במטרה להפטר מהאבק ובכלל לא חושבות על שימוש בסבון. אני, לעומתן, מנסה להפטר מקצת אבק וזיעה, אך בעיקר להחזיר לבגד ריח נעים של אבקה...
יום המנוחה לא עוזר למצבו של דניאל. אנו מחליטים לקצר את הטרק ומתפצלים: מריו ממשיך לעבר ה-low land עם ה-scout ואנו מנסים לתפוס טרמפ עם אחת המשאיות שעוברות כאן מזמן לזמן. אנו מסתבכים קצת עם הטרמפ, לא מגיעים ישירות לדברק ומעבירים עוד לילה במחנה בו שהינו בלילה הראשון לטיול. יום נוסף בטבע משפר פלאים את מצבו של דניאל - ואנו מסיימים את הטרק ביום הליכה נוסף, בכיוון ההפוך לכיוון בו צעדנו ביום הראשון, נפרדים מהנופים הנהדרים ומהשמורה.
