מצרים על אף שאינה נחשבת ליעד סקסי או נידח, מרוחק ומיסתורי היא הארץ אליה הייתי חוזרת עכשיו או מחר ואם לא מחר אז מחרתיים.. לבטח.
יש מצב שזה אישי, זה בטח לא הקאפ אוף טי של כל טייל אלא אם אתם מתהדרים בפטיש למסגדים ומואזינים, אקזוטיות מזרח תיכונית מסוייגת ופלאי עולם תלת מימדיים משוכללים..
אבל מצרים או-הו יש בה הרבה הרבה יותר מזה – מדבריות קסומים וחופים נפלאים של ים סוף (לא רק בסיני), תכלס גם הרבה פחות מזה מספיק בשביל לגרור אותי באוטובוס דרך מעבר רפיח אל המדבר בואך עמק הנילוס. רק מהמחשבה על כך אני מתרגשת ועורי נעשה חידודין חידודין, או כמו שילדיי אומרים יש לי פרפרים בבטן.
לפעמים אני חושבת שזה בכלל היה חלום ולא באמת קרה, גרתי בתל אביב עם שותפים, בדיוק חזרתי מגיחה לפולין עם סבי וסבתי היקרים, טיול הזוי בפני עצמו והכי לא קשור פתאום לסדר לעצמך ויזה מצרית ולעלות על אוטובוס שיוצא משגרירות מצרים בבזל (הרחוב). אבל יש לי שני פילמים מפותחים שמוכיחים שזה אכן קרה, מתישהו בבוף המאה שעברה, בשנת 1999 המופלאה.
כשבת ישראל עושה את דרכה בחזרה לארץ הפירמידות זה מעמיד את יציאת מצרים כולה בסימן שאלה תכליתי. "האם את חוזרת לסיר הבשר?", שואלים קני הסוף בסואץ..(כן, אין דבר כזה קנה סוף אבל אל תהיו קשים איתי), "מה שכחת שם?" שואלים מבנים נטושים באזור אל עריש. "מה לא הבנת במושג חירות?" שואלת אנדרטת החייל האלמוני.
אני מגיעה לקהיר בלילה, בבוקר עוד הייתי בתל אביב והעולם מרגיש קטן ואתה מרגיש קטן כי כשנולדת מה שהתחיל בנאצר כנראה נגמר וסאדאת הגיע לארץ והשאר היסטוריה והנה אתה חלק מההיסטוריה הזו עובר לצד השני של גבול המלחמה ורואה שהאויבים הם אנשים כמוך. חלקם עדיין חושבים שאתה הנורא שבאויביהם. הנה כבר באוטובוס תפרתי לעצמי תפקיד של שגרירת שלום עולמית. מה רע? חבר סלקטור אלעלי אוסף אותי מהיכנשהו שבו מטיל אותי האוטובוס ואני מתמקמת בדירה הכי ישראלית בכרך הצפוף בעולם ואחד המלוכלכים שבהם.
קהיר מהממת כמו כל עיר ששורשיה נטועים רחוק בזמן. אמנם נוסדה רק במאה ה-10 אבל זה לא שלא היה שם כלום לפני כן כן?! אנחנו מכירים מקרוב את העבדים היינו, שכנים, אפילו יותר מ"שלום שלום" לא?
בביקור בגיזה תוך נסיון התחמקות מגמלי שרוצים להצטלם איתי, אני מגלה את עונק הפלא שנקרא הפירמידות. עומדת לתומי בתחתית ונוגעת באבן הענקית ביראה. מרגישה קטנה קטנה ומחכה שיכה אותי איזה ברק או אולי לפחות תנחת עלי איזו הארה. התגלות אלוהית מינימום. אבל חוויה רווחנית – יוק! אלוהים כנראה באמת נמצא בפרטים הקטנים ופחות בגדולים. גם בפנים לא היה אלוהים אבל היה קריר יותר ונעים. אז לא נורא אם לא היתה חוויה מיסטית …
לפחות שבוע הסתובבתי בעיר האורות קהיר, בוחנת אתרים היסטוריים, מוסלמיים, מוזיאוניים ומלחמתיים, אפילו ביקרתי במוזיאון 'הניצחון' המוקדש למלחמה שאצלנו נקראת מלחמת יום כיפור ובו מופע אור קולי, מצ'וקמק למדי אבל חדור מוטיבציה, של המלחמה המדוברת ובחוץ מטוס קרב ישראלי... מממ.
עד שאפי וריאותיי כבר לא יכלו להכיל יותר את העשן התפוחי מבתי הנרגילות הרבים ברחוב, וקייבתי לא עמדה בעומס ה"קושרי" (ממאכלי הרחוב המצרי הטעימים) והחלטתי לצאת את העיר תוך שאני מקווה שאמשיך למצוא בכל חלקי מצרים את המרעננים הרשמיים - מיצים טבעיים סחוטים ממנגו ומגויאבה המבצבצים ממקררים בכוכים דמויי שווארמיות נטולות בשר.
תחנת הרכבת בקהיר נראית לי כמו דיזינגוף, אני עולה על רכבת ללוקסור ומנמנמת את הנסיעה דרומה לאורך הדלתא הפוריה של הנהר הארוך בעולם.
בלוקסור אני מפגינה אומץ מוגזם ומבקשת מבעל הגסטהאוס שיסדר לי אופנוע להשכרה. בעלת רשיון ל-50 סמ"ק שכמוני מחזיקה במוטו נסעת באיילון אתה מסוגל להכל. אבל בלוקסור אפשר לשכור רק אופנועים עם מהלכים ידניים. ובכן אחר צהרים שלם בין העיר למדבר התאמנתי על האופנוע וולמחרת יצאתי אני ומורכב לראות את כל קברי המלכים עם אופנוע אדום בוהק. יום מסעיר ביותר בין אולמות ענקי עמודים וקברי שפעם היו בהם אוצרות אינסוף. ובדרך חזרה לעת ערב שבק האופנוע, כנראה משהו נשבר שם (אולי תיבת ההילוכים... מממ..) והועמסנו על איזה טנדר אחרי שלכלכנו את הידיים בגריז.
הורגדה היתה התחנה הבאה שלי. עיר חוף לבנבנה על ים סוף. חוף טורקיז יפה, נוף קצת מוכר ממול, רק במקום עקבה – סעודיה. הייתי בגסטהאוס בו הבעלים אמר לי שאני הישראלית הראשונה שהוא פגש ושחקנו שש בש הרואי ישראל נגד מצרים, לא זוכרת מי ניצח.
משם- 40 שעות נסיעת מצרים לגבול טאבה דרך שארם והופס החלום נגמר, התעוררתי בגבול, חתמו לי יציאה יציאה.
