בקור עז של יום סתיו הייתי שם, צופה בהצגה הנהדרת בין מאות צופים ועשרות ציידים שהתכנסו מצפון לעיר Ulgi שבמערב מונגוליה. העיר, שבנויה על פני מישור גדול מוקף הרים מושלגים, הייתה המקום המדויק למפגש המרהיב הזה. מפגש בו הציידים הדגימו ציד ואילוף בעזרת העיט הצהוב (עיט הסלעים) - עוף גדול ויפיפה.
הציידים שעטו על המישור הגדול, דוהרים על הסוסים המרשימים, נושאים את העיט הגדול על זרוע יציבה וחזקה שכוסתה במעטה עבה של עור. המראה היה עוצר נשימה – מעין חזרה אל ימים רחוקים מאד, אל תקופות שכבר אינן. תקופות בהן ציידים הביאו בסוף כל יום בשר שצדו עבורם עופות גדולים, כדי שיוכלו להאכיל את בני משפחותיהם.
המסורת הזו עדיין עוברת בין אב לבן שם במונגוליה. האוכלוסייה המקומית, בתוכה הנוודים הקזאחים, נעה עד היום במישורים, מתגוררת ביורטות עטופות עור, מגדלת יאקים, כבשים, סוסים וגמלים.
הנוודים חיים בתוך סביבה קרה ועוינת, הציד כאן קשה ולכן העיטים מסייעים לבצע את המשימה. בשל כך, הפכו הגברים למומחים לאילוף עיטים ולציד באמצעות עופות דורסים אלו. כך הם צדים שועלים, ארנבות, איילים קטנים ואפילו זאבים.
הציד נעשה במהירות. הצייד דוהר על הסוס וממהר אל הקורבן בטרם העיט יטרוף את כל השלל ולא יישאר דבר. הסוד נמצא בכיסו של הצייד, נתח בשר שנשמר כפרס לעיט. זוהי לא רק מסורת, זוהי גם הצגה לתיירים.
צפיתי במראות תוך שתיית תה מלוח עם חמאה מחלב יאק, גיליתי עולם אחר, רחוק ושונה. לפתע ראיתי ילד קטן שלא מתרגש כמוני ממזג האוויר. הוא מתאמן עם עוף קטן וקל יותר ולומד מאביו. כשיהיה גדול יהיה מאמן עיטים לציד.
לצד מופעי הציד ישנן הופעות ראווה. ביניהן מירוץ גמלים כפולי דבשת. הגמלים הבקטריים, הנפוצים במערב סין ומונגוליה ונחשבים כחיות בסכנת הכחדה, נהוגים על ידי צעירים קזאחים. הם רצים על המישור ותנועתם גמישה ורכה.
משחק נוסף הוא הבוזקאשי – משחק אכזר שבמהלכו שני רוכבים נלחמים על פגר של עז או כבש. החזק מביניהם זוכה בתהילה, כבוד וכסף. בימים עברו, הוא זכה גם באישה אשר חשק.
בסוף הערב מתקיים משחק משעשע וזוגי - "הכי את בעלך". זוגות זוגות דוהרים אל הקהל, האשה מכה ומצליפה בבעלה באמצעות שוט והוא מנסה להתחמק לקול צהלת הקהל.
איפה ומתי: פסטיבל העיט הזהוב מתקיים מדי שנה בראשית הסתיו במערב מונגוליה. זו ראשית עונת הציד (באביב, ראשית עונת ההמלטות, במצוותו של ג'ינג'ינס חאן אסור הציד). בקיץ לא כדאי לצוד כי הפרוות מדולדלות. הציידים הפזורים על המישורים הגדולים מתכנסים עם בני ביתם, עוטים עור ופרווה, להתחרות ולחדש מסורת נעלמת.
