הנסיעה היום היתה כרגיל, ארוכה – אך מאוד נעימה. היה עלינו לעבור מרחק של 120 קילומטר. יצאנו בתשע וחצי מפנום פן והגענו בחמש. העצירה הראשונה היתה באחת המאפיות ביציאה מהעיר (פתאום רחוב שלם מלא מאפיות ענק) וקנייה של באגטים לדרך וביצי שלו מילד שדחף לנו אותם לידיים. תמיד ראיתי אותם בשוק ובמגשים על ראשי נשים ליד הבית, אבל לא ידעתי בדיוק מה זה ואם הן עשויות או לא, הן היו מאוד טעימות. עצרנו לקפה באיזה כפר ומהר מאוד הגיעו ילדים שמכרו פומלה מקולפת ארוזה בשקית וישבנו לשתות עם בעל בית הקפה. בדוכן לצד הדרך קנינו אננס ומלפפונים ובעלת הדוכן חטפה את נתנאל מהעגלה, ופינקה אותו – הוציאה מהצידנית פחית מיץ כדי לקרר את פניו ואחרי שהוא ליקק אותה בהתלהבות, היא לא עמדה בזה, פתחה אותה ונתנה לו לשתות עם קש (הוא יודע לשתות עם קש! וגם למשוך אטריות לפה). אחר כך היא שטפה לו את הראש ונענעה אותו בערסל והוא נראה מבסוט....עצרנו גם בתחנת עצירה לאוטובוסים שבה היו הרבה דוכנים שמכרו בננה צ'יפס ו...עכבישים. לצד מגשי העכבישים המטוגנים היו גם דוגמאות חיות של העכביש שנראה כמו טרנטולה – שחור, גדול ושעיר, אבל לא. צחקו שם על הנשים ונתנו לנועם לגעת בעכביש, שמו לו אותו על החולצה ורצו לשים גם לי אבל ברחתי. נועם כמובן רצה אחד והנערה הנחמדה נתנה לו, אבל אני התנגדתי נחרצות. לאחר שהוא העלה את הטיעון שעומרי ישן ומאוד יצטער על פספוס העכביש הסכמתי וכך יצא שנסעתי בעגלה שלנו עם עכביש גדול ושחור בשקית לידי. הסיכום היה שהוא נשאר בשקית אבל הוא כמובן הוצא ממנה ואני עצרתי את נשימתי. באחת העצירות הבאות הוא שוחרר וכך ניצל מהמחבת. מקריאה בלונלי פלנט מסתבר שמדובר במעדן אופייני למקום המסוים הזה. בשוק בו עצרנו היום מצאתי שלוש חולצות בשבילי שזה נס בקמבודיה בה הכל כל כך קטן (חולצות מייצור מקומי, מבדים די מזעזעים אבל יושבים עלי טוב ואני מבסוטית שאוכל סוף סוף לגוון). כמובן שכל השוק הגיע לראות אותי מודדת את החולצה.
זהו בערך - הדרך היתה יפה מאוד, בחלקה נסענו לצד המקונג וחצינו הרבה תעלות מים שיצאו ממנו, את רובה נסענו לצד שדות אורז רחבים ועצי קוקוס ביניהם. עכשיו אולי נחפש איזה כפר להעביר בו כמה ימים ולנוח קצת מהנסיעות.
