היום לאחר ארוחת בוקר בשוק היפה של קמפוט (שכחתי לציין את חנויות הדגים מיובשים מכל הסוגים והמינים החנויות שבו) יצאנו לדרך לכיוון טקאו. חלקה הראשון של הדרך היה יפה במיוחד עם הרים סלעיים מצדה האחד. הנסיעה התמשכה והתמשכה ולאחר שש' הכריז שהוא מטיל עליי את תפקיד הניווט, כי עלינו לפנות באיזו דרך ימינה, נסענו עוד שעתיים עד שהבנו שאנחנו נוסעים רחוק מדי. אחרי בירור קצר עם עוברי אורח קמבודים שאינם דוברי אנגלית הבנו שאנחנו 40 קילומטר אחרי הפניה ו-40 קילומטר לפני פנום פן. התחלנו לשאול על בית מלון אבל אמרו לנו שהקרוב ביותר הוא רק בפנום פן. בלית ברירה המשכנו בנסיעה והגענו לפנום פן ברבע לחמש בערב (יצאנו לדרך בעשר, אבל עשינו הרבה הפסקות).
כבר יצא לי לכתוב שאני חושבת שבנסיעה עם העגלה אפשר להביט לאנשים בעיניים. היום שוב יצא לי לחשוב על החוויה הזו של נסיעה איטית בעגלה, בה אפשר לראות את בעלי המלאכה עסוקים במלאכתם, את הסועדים בבתי הקפה ואת מה הם אוכלים, את הסחורה המונחת על השולחן בשוק, את פרצופי הילדים השבים מבית הספר על האופניים בהפסקת הצהריים, חנויות בהן תלויים סוגי נקניקים שפתאום הופיעו בזו אחרי זו במקום מסוים, אישה רוחצת בשלולית ליד שדות האורז ועוד ועוד ועוד. סיפרתי אתמול על הכרזתנו רשמית כטוק טוק – ובכן זה קרה, והיום על הדרך הראשית והסלולה אפילו לי לא היו מחשבות טורדניות בנושא העגלה.
אבל...כשהתברר כשפספסנו את הפנייה, זה התחיל להיות יותר מדי. ש' כבר היה מותש וקצת מרוגז עליי, הילדים ואני מאחורה התחלנו להימעך. חלפה שעה והגענו לפנום פן. מקריאה עליה במדריך התיירים הבנתי שביום הגעתנו לקמבודיה ראינו חלקיק זעיר ממנה ולא בהכרח מאפיין. עכשיו הגענו לעיר שנראית שונה לגמרי מהערים שהיינו בהן עד היום. צפופה וסואנת, רחובות רחבים מלאים, פקוקים ומבולגנים. כמובן שלא היה לי שמץ של מושג איפה אנחנו ואיך להוביל אותנו למלון, למרות שניסיתי להסתכל במפה. מה אומר, אני לא חזקה במצבי לחץ ולא בקריאת מפות, וזה בנוסף לדרך הארוכה והמייגעת ולרצון להתקלח ולנוח גרם לאווירה קצת מתוחה בין ש' וביני. עכשיו הוא כבר נרדם, הילדים רואים טלוויזיה ואני מקוה שמחר בבוקר נקום ליום חדש ונעים. אני דוקא מחכה לראות את העיר. היום, לאחר חוכמת שלושת חודשי חיים בקמבודיה גם בסואן והעירוני אני יכולה למצוא בקלות עניין.
