היום בבוקר יצאנו צפונה.
בארוחת הבוקר אתמול המסעדנית כמובן לקחה את נתנאל על הידיים והציעה לו חתיכה קטנה מהבשר שמוגש יחד עם האורז (מקבלים רק מעט ממנו אז אנחנו תמיד מציעים לו את האורז). בקיצור, הבחור התלהב ולא הפסיק להצביע על הצלחת עם הבשר ולבקש ממנה עוד והיא כמובן לא עמדה בזה. בסוף היא נתנה לו גם עוגיה שהיתה לה על השולחן שהיה נדמה שהוא הצביע גם עליה. כשהגענו היום לארוחה, הוא זכר וסירב לאכול אורז אלא רק בשר וגם עשה לה פרצופים ותנועות עם הידיים שתיקח אותו.
בקיצור – נסענו לא בדרך ראשית אלא בכביש קטן לאורך המקונג. לאורך כל הכביש היו בתים משני צדדיו והמון צמחיה, והנסיעה שהיתה אמורה להיות קצרה ארכה זמן רב כי נסענו לאט. הגענו לכפר סמבור ורק לאחר כמה שיטוטים מצאנו את הבית ממנו יוצאות המעבורות לאי. שוב היתה ירידה תלולה לנהר ואני לא הבנתי ולא האמנתי איך העגלה שלנו תגיע ותעמיס את עצמה על הסירה, וישר נהיה לי פרצוף פסימי ולחוץ. העדפתי לא להמתין ולהילחץ והתמזל מזלי ועומרי שוב שכח את סנדליו באיזה מקום (מאוד כעסתי וכמעט באותה שניה זכרתי כמה זוגות נעליים אני איבדתי כמו כלום, בלי להתכוון. האמת היא שאני עדיין מאבדת (בטיול הזה כבר שני זוגות עד כה). הלכתי עם עומרי לשוק ועכשיו הוא התחדש בכפכפים קמבודיים הלכתיים ועם תספורת המדרגה הוא ממש קמבודי אסלי. לשמחתי הרבה מאוד כשחזרנו העגלה היתה כבר על הסירה עם עוד מספר אופנועים ואנשים. אני יכולה רק לתאר לעצמי איך זה קרה בדיוק. חציית המקונג היתה קצרה, ובכל פעם המים ליד הנהר הזה נראים יותר כחולים ויותר מזמינים, אבל ש' כל הזמן מזכיר לילדים איך הנהר הזה סוחב זיהום של מי יודע כמה מפעלים מסין ואסור לנו להתקרב אל המים. הירידה מהסירה היתה אף היא מהירה כאשר ש' רכב על האופנוע ושני בחורים דחפו אותו בעלייה. איך שעלינו ראינו סככה עם ערסלים ואופנועים ליד תחנת המוניות של האי. התחלנו בנסיעה ולאחר עיון מעמיק בפלייר עם פרויקט האקו תיירות באי, התגנב החשש לליבי שירדנו באי הלא נכון. לא משנה כמה פעמים שאלתי אנשים בשמו של האי והנהנו לי בחיוב, ולא משנה שראיתי בתים עם השלטhomestay עליהם, עדיין חששתי. נסענו ונסענו ונסענו, כל הזמן מחפשים איזה שוק, בית קפה או חנות - משהו שיעיד על התרחשות ולא מצאנו. עברנו כמה גשרים קמורים מעל תעלות מים שהעליה עליהם היתה קצת קשה לעגלה ואני הייתי צריכה לעזור בדחיפה. המשכנו לנסוע ואני כל הזמן חושבת שזה האי הלא נכון. בסוף הבנו שיותר מזה לא נמצא והסתובבנו במטרה למצוא בית לישון בו. בדרך חזרה כבר היינו מוכרים בכפר, ולאורך כל הכפר עמדו חבורות של אנשים וילידים שבאו לראות אותנו ונופפו לשלום. עצרנו ליד בית שחשבתי שממוקם ליד בית ספר וגם שמעתי צלילי מוזיקה לידו. מיד החלה התגודדות סביבנו ועליתי לראות את הבית. מסתבר שמה שהחשבנו בעבר כ'לינה ביתית' היא לא ממש כזו. הכוונה כאן, כמו בכפר שראינו ליד סן מונרום, לינה ביתית ממש, לא בחדר נפרד ובטח לא בקומה נפרדת. הבית שוכן על גדת המקונג ובנוי בקומה השניה כחלל גדול ריק לגמרי. חלק מהחלל סגור בוילונות וחלקו סגור בקיר (זהו המטבח בו מבשלים על פחמים). השירותים והמקלחת ממוקמים בחוץ. לא ראיתי סימן למזרונים ולכן הלכתי לבדוק בית אחר, אבל הוא נראה אותו בדיוק דבר וגם די נמאס לי מהנסיעה והתזוזה. כשחזרתי לבית כבר היו מזרונים וכילות. כל השכונה כבר היתה בחצר הבית, מביטה עלינו וכל הילדים על נועם ועומרי, דבר שתמיד מביא להתנהגויות בעייתיות כמו רדיפה אחרי ילדים ואפרוחים. נועם התחיל לעשות קפוארה. לאט לאט העניינים נרגעו אך לא לגמרי. זה לוקח זמן וכבר ראינו את זה בעבר. הבנתי שאני צריכה לשחרר וכשהם ירדו לשפת המקונג והחלו לקפוץ על ערימת חול עם שאר הילדים ולהתפלש בחול, אמרתי לעצמי - נו טוב-בסך הכל מקלחת הגונה.
אכן - מקלחת הגונה. ואם חשבנו עד היום שלא שחינו במי המקונג, הגיע שעתנו לקפוץ למים. זמן מה לאחר הגעתנו הופעל הגנרטור וצינור מים שאב מים מהנהר הגדול אל מיכלי המים בחצר ואל מיכל המים באמבטיה. אז לא רק שהתקלחנו כולנו במי המקונג, גם שטפנו כלים ועשינו כביסה במים האלו.
היינו קצת מודאגים מעניין הארוחה, הרי לא ראינו אף חנות בדרך. הלכתי לרגע לבדוק איזה בוטק'ה שנראה כמו מכולת, ובדרך הבחנתי במבנה בית הספר או מה שחשבתי כבית ספר, הרבה זוגות אופניים, וחבורה של אנשים יושבים שנראו בלונדינים. נכנסתי והפרעתי להרצאה, דיברתי קצת עם המדריך שאחר כך בא לבקר אותנו. כך סוף סוך הובהר לי שאנחנו באי הנכון, שאין פה מכולת, שאפשר לרחוץ במי המקונג בעונה היבשה, אבל רק אם יודעים לשחות וזהו פחות או יותר. אה - וגם ביקשתי ממנו שישאל את בעלת הבית אם אפשר לבשל במטבח שלה. ש' העלה את הציוד שלנו למעלה למטבח אבל כמובן שלא היה לי נעים ולא מצאתי דרך לשאול. מסתבר שחברי הקבוצה הם אוסטרלים שבאו לסיור של יומיים באי. הם הודרכו על ידי ארגון שמטרתו ללמד את התושבים לקיים את עצמם באמצעות חקלאות וגידול חיות ובין השאר גם מתיירות. לא מצאתי במכולת כלום ולא היה לנו ממש מה לאכול חוץ מהרבה בגטים, לחם וריבה. ש' יצא לסיבוב בעגלה והביא ביצים ומלפפונים מקצה הכפר. הבנו שבמידה ונרצה להישאר, נצטרך לצאת במעבורת לשוק בבוקר, דוקא יכול להיות נחמד. לארוחת הערב אכלנו ביצים, לחם וקופסת מקרל ברוטב עגבניות. זו ארוחת הערב הקבועה שלנו בימים האחרונים ואנחנו נהנים ממנה, אבל ליד האורז והדגים שטיגנה בעלת הבית זה נראה לי עלוב (בטח יש כאן מלא דגים רק צריך לדעת ממי להשיג). בזמן שחתכתי מלפפון ופתחתי את קופסת המקרל הגיעו שתי בחורות, התיישבו עליי פחות או יותר והסתכלו. זה גרם לי לפתוח את קופסת המקרל בעשר דקות בערך (חרדת ביצוע).
לקראת הערב ראינו תנועה בבית הספר והחלו להיאסף שם אנשים, הוקמו דוכנים של מרק, בננות מטוגנות, ביצים קשות וממתקים ועל עגלת שוורים הביאו מגברים ענקיים ומנורות. הבנתי מתשובות מקוטעות שיש איזה חג, אני לא יודעת אם מקומי או לאומי. כל זקני הכפר כנראה הגיעו בזה אחר זה לבושים בחולצות לבנות, עם צעיפים על הכתפיים ונכנסו למבנה. כל הילדים היו בחוץ וכשנועם ועומרי הגיעו הם החלו להתאסף וללכת אחריהם. חשבתי שיהיו מוזיקה וריקודים, אבל כבר שעתיים ששומעים גבר מדבר במערכת הקריזה והוא נשמע כמו כרוז במכירה פומבית או הגרלה. כל הזמן שומעים מספרים.
עכשיו אני על המזרון שלנו, הפכתי לחלק אינטגרלי מהבית וכולם פשוט הולכים, מדברים וחיים סביבי. ש' והילדים כבר ישנים. אבל - לפני שעה כשהגענו, התיישבו שתי בחורות ושני בחורים וכמה ילדים מול המיטה שלנו, הסתכלו בעומרי ונועם רואים סרט ודיברו. הסתכלתי עליהם והם הסתכלו עלי. באיזשהו שלב האמא הסבירה לי מי מהם הילדים שלה (נראה לי שגם לחתנים היא קוראת ילדים).
קולות המכירה הפומבית התחלפו לשני קולות שנשמעים כמו תפילה. הווליום די גבוה אבל אני אירדם בקלות כי אני עייפה מאוד. הבית כאן מואר במעין עששית אחת ואני מאוד מקוה שאף אחד לא יצטרך להשתין באמצע הלילה כי המדרגות לבית די תלולות ולא רואים כלום בחושך.
אני חושבת על ש' שתמיד קם באמצע הלילה ומתחיל את טקס שתית הקפה והסיגריה במשך שעות עד הבוקר, ואיך הוא יעשה את זה כאן בלי להעיר את כולם. בקיצור - מצד אחד חוויה, ומצד שני, האם יש צורך להתרגל לחיים עם משפחה בתור בית אחד? נראה איך נרגיש מחר. בכל מקרה, את הדולפינים הנדירים שחיים במקונג נהיה חייבים לראות. לילה טוב.
