לאחר יום ארוך של שייט ונסיעה משעשעת באוטובוס לקוצ'ין, מחכה לנו יום מלא כאן באזור. מתעוררים מוקדם, אני מכבס שתי חולצות אחרונות לטיול (חלק תרמתי לסרי הנהג, כך שאני עם שתי חולצות בלבד כרגע), עולים לגג לארוחת בוקר. רמי מספר על הארוחה הקרלאית המדהימה שמחכה לנו. החברה שלו ששלחה אותנו לכאן שיבחה רבות את יכולת הבישול של סופי בעלת המקום. מצטרפים אלינו שלושה צרפתים שישנים בחדר על הגג. ממתינים לא מעט עד שסופי מגיעה. היתה כנראה בכנסייה (היום יום ראשון). מקבלים קפה ותה (לא משהו) ואח"כ כל אחד מקבל צלחת עם אננס טרי חתוך... נשמע מבטיח. סופי מתחילה להוציא את האוכל. צלחת ועליה קופסאות קטנות של חמאה, קערת ריבה... טוסטים וגולת הכותרת היא... חביתת בצל. הלו מישהו התבלבל? פה זה לא צימר באוסטריה. איפה ה"פוטו" המובטח (מאכל ידוע של אורז מאודה וקוקוס) ושאר מטעמי המטבח המקומי? אבא דווקא יצא מרוצה. אנחנו כנראה צריכים להנמיך צפיות מהמקום.
יושבים עם דוייל, בעלה של סופי על תוכנית להיום. הבעייה, נשאר לנו רק יום אחד בגלל שהוספנו יום בקולאם, ומעבר לזה, היום יום ראשון ובמיוחד באזור זה המשופע בנוצרים, הכל בערך סגור. אולי יתרון בפקקים בכביש אבל מגביל. עוד בעייה, נורא חם ובמיוחד לח. יהיה קשה להסתובב ברגל לבד או עם אבא, בטח אם רוצים להספיק משהו. דויל ממליץ על נהג הבית שלו, זה שלקח אותנו אתמול בריקשה מהאוטובוס. יעשה לנו sight seen במאה רופי לשעה. לא זול אבל בחור אמין מאד ומה כבר אפשר יותר? הוא מציע שנוותר על חלק מהמקומות כדי להגיע למעבורת של 12:30 שתיקח אותנו לכפר נידח ומדהים בעומק אזור התעלות. שכנע אותנו שכדאי.
סבבה, יוצאים בעשר. מתחילים ברצף של כנסיות ובאזיליקות מתקופת המשטר הפורטוגזי. נחמד. מלא תיירים. 5 דקות לכל מקום. הכי מעניין היה לראות את ראשי הכנסייה המכובדים, לבושים בבגדים מפוארים אבל... הודים. לא מראה מוכר. אסור לתיירים להכנס בזמן התפילה. היתרון של בן 83 הוא שאין לו כבר במה להתבייש. צועד שני צעדים פנימה, מצטלב, נכנס למתפללים. מי יגיד שהוא לא בא להתפלל גם? אנחנו מחכים מאחורה. ממשיכים לבית הקברות ולארמון ההולנדי. מעניין את ה... מוזנח. בדרך תהלוכת חתונה רועשת. אחלה. ביקור במכבסה המקומית. תמיד מראה מלבב. הכל כמובן ידני. הלאה, הכי חשוב. הרובע היהודי. מגיעים. הליכה ברחוב הראשי לכוון בית הכנסת. זה לא הרובע היהודי, זה הרובע הקשמירי... לאורך כל הרחוב חנויות של קשמירים למזכרות הודיות. מנדנדים שנכנס, מקבלים לא. מגיעים לבית הכנסת. מבקשים כסף להכנס? " גם מיהודים? כן למה לא?" לא שילמתי. לא היה להם עודף. בפנים קבוצת נוער הודית, מקבלת הסברים. יפה לראות שגם זה בתכנית הלימודים. בית הכנסת מעניין, לא במיוחד במראה כי אם ברעיון שהוא כאן עומד אפילו לפני גירוש ספרד. זה חתיכת מקום עתיק. בחוץ תמונות שמספרות את כל ההיסטוריה של יהדות הודו מאז שנחתו בחופי קוצ'ין. מעניין. הנהג אומר שכדאי שנזוז לרציף למעבורת הראשונה. גם סופ"ש וגם עדיין חופש אצל השכנים מטאמיל נאדו שחוגגים את חג הפונגאל, ורבים כאן בטיול. מגיעים באחת עשרה ומשהו, צ'יק צ'אק הריקשה על המעבורת. עוברים לאי וויפין מימול. משם חוצים עוד שני איים על גשרים וממשיכים מהצד של ארנקולם, הכרך של קוצ'ין לכוון המעבורת של 12:30 לכפר הקטן.
הדרך ארוכה וקופצנית. חם ולח מאד. מגיעים למזח. אין כלום. כמה הודים עייפים וזהו. מעבורת מקומית מעבירה לחוף מימול הלוך חזור. זו לא שלנו. אין שילוט, אין טלפון לברר. חלק אומרים, יום א', אין. אחרים, תבואו בשתיים. מה עושים? לא נחזור הכל... נחכה. נאכל. אבל, הכל סגור. מחפשים עד שמוצאים מקום פתוח. מה שנקרא " hotel", מסעדה בעברית. מה יש לאכול ? "צ'יקן ביריאני". לא רוצים בשר. יש דג? כן.במקרה. ממתי הוא מחכה לנו? "פרש פרש" אמרו. יאללה עוד יומיים בבית, ניקח סיכון. מכין לנו פיש ביריאני (אורז ודג) . יצא מפתיע בטעם. מקנחים בארטיקים וטסים לרציף, תיכף שתיים. ממתינים. אין מעבורת. חלק אומרים לא לחכות. אולי אין היום. אולי בשלוש וחצי. לך תדע. הודו.
בשתיים וחצי משהו מתקרב. זה זה. מעבורת ציבורית, חלודה ומרופטת שתמשיך להסיע את שתתפרק סופית. עולים, כמעט לבד. מחיר? 5 רופי לאדם... ציבורית או לא? הדרך יפה אף על פי שדומה לאתמול. עדיין תעלה רחבה. מלא תחנות בדרך. כל פעם מישהו עולה או יורד. דיי מסתובבים בסוף מגיעים. הקונדוקטור אומר ללכת לאורך הכפר ולחכות לו בתחנה בצד השני. יש לנו רק 45 דקות עד המעבורת האחרונה להיום. כל הטירטור בשביל סיור חטוף. ירדנו, הסתובבנו בכפר. חיכינו למשהו נידח מאד. ממש לא. אמנם מנותק ומצ'וקמק אבל ראינו כפרים הרבה יותר פשוטים בטאמיל נאדו. כאן יש לאנשים בתי אבן יפים, חצרות, רכבים, אפילו כנסייה גדולה. הכי מעניין היה לראות ייבוש שרימפסים טבעי על יריעות. בקיצור, לא אטרקציה ששווה את כל הדרך עד כאן.
המעבורת אוספת אותנו. להפתעתנו, תוך חמש דקות מגיעים. לא חשב הבחור להשאיר אותנו שם בהתחלה ולתת לנו זמן ארוך בכפר? לך תבין הודים. עולים לריקשה. אני רוצה להגיע לפחות לשקיעה המפורסמת בפורט קוצ'ין על רקע רשתות הדייג הסיניות. בעייה, כבר מאוחר ובמעבורת הגדולה הולך להיות תור עצום לרכבים וריקשות. נהגינו החכם מקבל החלטה לנסוע בדרך הארוכה דרך ארנאקולם העיר ואולי נרוויח את הפקק למעבורת. הוא מתחיל לדהור. אבא לא אוהב את הנסיעה הזו. פרוע מידי. בארנקולם נחשפים לעיר אמיתית. מגדלים, חנויות ענק, כמובן שהכל עדיין הודי. רואים מגדלי מגורים חדישים וצמוד להם אלו שכבר אוכלסו לפני שנתיים ונראים בני שלושים שנה. ככה זה פה. תחזוקה אפס.
מגיעים ליעד. השמש עוד למעלה. הנהג מרוצה מעצמו. אבא סחוט מהנסיעה (ומהיום הזה בכלל) . כל ה"טיילת" מפוצצת הודים בבילוי של לקראת סיום הסופ"ש. על השביל, מלא דייגים, מוכרים את השלל מהיום. חלקם עם קצת קרח, רובם רק עם זבובים. הרבה סוגים. הרעיון הוא שאתה קונה מהדייגים והמסעדות מסביב מבשלות לך תמורת עלות קטנה. מעניין. הם יודעים גם עברית "אני מוכר, אתה קונה, הוא מבשל", "תמנון" ועוד. מסחרי. הולכים לאורך הרשתות. אכן מאד יפה. שתיים אפילו עובדות ולא מוציאים כלום. השיטה הזו לדייגים עצלנים לא תמיד עובדת. עולים על מתקן רשת אחד, מחכים לשקיעה. רמי מסתכן ועובר לקצה הקדמי לתפוס זווית טובה. מצלמים. יפה מאד. ציפיתי ליותר. פתאום הדייגים מבקשים תשלום על זה שצילמנו מהלוקיישן שלהם. שיחפשו אותי, לא אמרתם קודם, זבשכם. טוב חייבים לחזור. כבר חושך.
מה עם אוכל? מתקשרים לדוייל. הוא אומר שאין מה לפחד מהדייגים. זה עדיין טרי. חשבנו שימליץ על מישהו ספציפי. לא הלך. החלטנו שוב לקחת סיכון. בכל זאת ארוחת ערב אחרונה בהודו. קונים דג גדול, חצי קילו ג'אמבו שרימפס וחסילונים. קופץ עלינו הילד שכבר שעה מנדנד שנבוא למסעדה שלו. מסכימים. המקום נחמד אך ממוסחר. בחוץ. רואים איך הם שולחים את הילדים לחוף לצוד תיירים. לא נורא. תוך עשרים דקות האוכל מוכן. לא רוצים תוספות, רק לטרוף את השלל היומי. אוכלים בידיים (שתי הידיים, לא אחת כמו בארוחה הודית), טעים מאד לכולם. מתקפלים מהר. אבא כבר הרוג. חוזרים לחדר, דוייל וסופי מחכים לשמוע איך היה. סופי על המחשב, חייבת להזין לאתר ממשלתי פרטים, צילומי דרכון של כל אורח. ביורוקרטיה משהו. מתכננים איתם את מחר, קצת מקשקשים (הם אכן נחמדים מאד), מבקשים יפה שנקבל מחר ארוחת בוקר אמיתית ועולים לחדר. שעה של מקלחות ואריזת תיקים לקראת הטיסה. מחר כמה שעות בודדות להשלמות ובצהריים תופסים אוטובוס לנמל התעופה קוצ'ין לקראת המסע הביתה. תיכף נגמר לנו...
