משוט בארץ ומהתהלך בה - איטליה בקיצור נמרץ

החגים קרבים לסופם.

חודש באיטליה עבר כהרף עין.

ההבדל בין חלקי הטיול שלי עצום -; בולגריה, אלבניה, איטליה והמדינות ששימשו כקטעי מעבר.

איטליה יפהפיה והאנשים שפגשתי כאן, כרגיל בשבילי, נפלאים באמת, אבל...

אני מרגישה שאין משהו חדש שאני יכולה להגיד על איטליה.

יש הבדל עצום בהרגשה בין להיות תיירת בודדת במקום כלשהו (ניקיופ?), או הישראלית הראשונה שמישהו פוגש (בכפר שאת השם שלו כבר שכחתי במקדוניה) או היהודיה הראשונה (ולורה, בראט, ניקולובו...) וההזדמנות שנפקחת ככה להיכרות אמיתית עם אנשים ומקומות ולשיחות שמפתיעות אותי בעומק שלהן; לבין להיות טיפה בזרם העצום של תיירים ששוטף את איטליה בכל עת. פתאום שומעים עברית ברקע, כולם יודעים איפה ישראל, ולהרבה יש גם דעה עליה, המקום מאוד ידידותי לתיירים, יש הסברים באנגלית ומידע באינטרנט וברחובות והמון מה לראות. רוב הזמן אני לא ממש מגלה דברים חדשים, אלא יותר רואה במציאות דברים שראיתי לפני כן רק בתמונות. זה מרשים מאוד, אבל איכשהו מרגיש קצת שטחי.
כאילו ניתנה לי ההזדמנות לבוא לראות את איטליה, אבל לא באמת לחוות אותה.
 עד ונציה.

 ובכל זאת -;

ארץ יפה ואנשים טובים והרבה אמנות ותרבות, כך שפטור בלא כלום אי אפשר.

הפוסט הזה יהיה התקציר של חוויית איטליה שלי, עד ונציה שבה הפכתי מצופה למשתתפת.

 אחרי ראש השנה תמצ'וק הצטרפה אלי לטיול ברומא ובנאפולי. להסתובב ברומא זה כמו לשוטט במוזיאון חי ופתוח. פסלים מרשימים ומזרקות עצומות, חלקן מצחיקות, חלקן מפחידות. בין הבתים מתחבאות להן חצרות פנימיות ובהן עוד יצירות אמנות נחבאות יותר אל הכלים. אתה עוֹבר וחושב לך מה מרגיש האיש הזה בחליפה שבדיוק יוצא מהבית, עובר ליד הפסל המושלם בדמות היצור המיתולוגי שיורק לו מים וממשיך לעבודה. בערב לא מחשיך שם באמת, אבל האוויר מתמלא מוזיקה. קולות נגני הרחוב והזמרים במסעדות מתערבבים בקרקוש הצלחות והסכום וברחש המים הזורמים תמיד ברקע.

 מכל הכנסיות כנסיה אחת דיברה אלי במיוחד והיא קטנה כזאת והגעתי אליה בזכות רינה. כנסיית סן איגנציו שמה ויש בה ציורים מדהימים. דמויות נפלאות של מלאכים וקדושים מרחפים בשמיים ומושיטים ידיים אל הנכנס בשערי המקום, מוכנים למשוך אותו אליהם ולרומם את נפשו. הטכניקה מושלמת, התחושה אגדית ורק כשחושבים על זה בהקשר הדתי זה קצת מטריד... אני מתהלכת ברחובות רומא כאילו קפצתי לתוך ציור.

נאפולי אחרת לגמרי.

היא רחוקה מרחק רב מלהיות מוזיאון. שם ההרגשה דומה יותר לזו שיש כשמכינים כמות גדולה של בצק ואז מכניסים את הידיים ומתחילים ללוש. היא עיר רועשת וחיה, מלאה צבעים וריחות, אנשים שצועקים מהחלונות ותולים כביסה ברחוב ונוהגים בטירוף ושרים לעצמם. משהו בה מרגיש אמיתי יותר ושמח. היא מפעילה את החושים ואת הלב.

 פירנצה גם היא מוזיאון פתוח שכזה, אבל אחרת. קטנה יותר, ביתית יותר. ברומא הרגשתי שאפשר לגור שם שנים ועדיין להרגיש אורח. לפירנצה באתי כאורחת ואחרי חמישה ימים התחלתי להרגיש בית. מעבר לפסלים שיש בחוץ ולתערוכות שראיתי בשני מוזיאונים יש בה גם שווקים גדולים וקטנים ושני גנים נפלאים משני צידי הנהר - ג'רדינו דלה פורטזה וג'רדינו די בובולי - ששביליהם מתפתלים בין עצים ופרחים. הייתי שם בסוכות, בבית הכנסת המקומי ובסוכה של בית חב"ד וכשלא היה חג טיילתי עם השותפות שלי לחדר באכסניה, שרי ומרים. שתיהן ילידות איראן, אחת עזבה בגיל שנתיים ואחת בגיל שתים עשרה ואחרי גלגולים שונים ומשונים הכירו בגרמניה, שם הן גרות. בחורות יפות-יפות שמדברות ביניהן בערבוב של גרמנית ופרסית ואיתי באנגלית מושלמת.

 המוזיקה והאמנות נמצאות כאן בכל מקוֹם. הן תמיד ברקע הדברים, מדי פעם עוברות לקדמת הבמה.