צ'ילה: סנטיאגו הבירה יכולה לשמש כיעד נחיתה לטיסה מישראל, אך לטעמי העיר איננה מעניינת. פוקון, בירת האטרקציות במרכז המדינה, כוללת מספר אטרקציות כמו ראפטינג (שמי שממשיך לארגנטינה מומלץ יותר לעשות באל צ'אלטן) אולם ישנה אטרקציה אחת ייחודית אני חושב בעולם כולו וחוויה בלתי רגילה שתיזכר לעד – טיפוס מפרך (עם תרמיל 10 ק”ג של ציוד הניתן לכל אחד) במשך 6 שעות להר הגעש ווילאריקה, חלקו בשלג, עד לפיסגה שם ניתן להביט לתוך הלוע הרוחש עשן (ולעיתים אף ניתן לראות לבה) כאשר הירידה מההר מתבצעת בהחלקה בישיבה בתוך תעלות שלג פתוחות תוך שימוש בגרזן מטפסים לעצירה במורד!
מי שתיכנן להגיע לפוארטו ואראס ופוארטו מונט; אינני ממליץ מכיוון שמדובר על עיירות מוזנחות (כמו עיר הבירה דרך אגב), ואולי הסיבה היחידה למי שלא מגיע לאחד מאתרי הפינגווינים/לוויתנים היא שיט של 45 דקות לאתר כזה מפוארטו מונט (לא עשיתי).
ההגעה לשמורה המדוברת – טורס דה פיינס – עדיפה בטיסה המגיעה ישירות לפורטו נטאלס, ולא דרך טיסה לפונטה ארנס וממנה רכב 3 ש' לפורטו נטאלס. בשמורה ניתן לעשות מגוון מסלולים משעות בודדות ועד שבוע. מומלץ לא לוותר לפחות על יום טרק מלא (כ-10 ש') לאחת מתצפיות הפרק.
ארגנטינה: אל קלאפטה ואל צ'אלטן הינם אתרי חובה בקנה מידה עולמי. מאל קלאפטה יוצאים הסיורים לקרחון אופסלה (הנראה מסיור כולל של ג'יפים+הליכה בחוות קריסטינה) ואל פריטו מורנו הקרחון המתנפץ – אתר מורשת של אונסקו. שני האתרים מהממים ביופיים, מהמיוחדים כנראה על כדור הארץ. לא להפסיד אף אחד מהם.
אל צ'אלטן היא עיירה קולית עם אווירת מטיילים מיוחדת במינה, וממנה יוצאים הטרקים להר הפיץ' רוי – אחד מפלאי עולם. שני הטרקים הארוכים הינם בגדר חובה, אחד אורכו 18 ק”מ המגיע ללגונה טורה והשני 20 ק”מ למרגלות פסגת הפיץ' רוי ולגונה לוס טרס. אם חייבים לבחור בין השניים, לעשות את השני (אולם בו ישנו טיפוס מפרך ביותר בק”מ האחרון, ורק בסופו אפשר לראות את הלגונה).
העיירה סאן מרטין, בדרך לעיר ברילוצ'ה המפורסמת, לא מעניינת לטעמי. וגם ברילוצ'ה עצמה ממוסחרת מאד, אולם התצפית בק”מ ה-17 אליה עולים ברכבל יפהפייה כמו לקוחה מפוסטר, ועוד יותר יפה ושווה ביותר הינה התצפית מכל נקודה במסלול ההליכה הארוך מבין השניים שעולה מהכפר יאו-יאו.
בואנוס איירס הינה עיר מודרנית ומיוחדת, ממליץ לעשות את הרובעים: פאלרמו (ובמיוחד אזור הסוהו שמשתדל לחקות את אווירת הסוהו בניו יורק), לה בוקה (ממוסחר ביותר ובאופן מוגזם), סן טלמו הציורית עם שוק האוכל המקורה (ממוזיאון האומנות המודרנית לא נהננו כלל), וריקולטה.
מפלי איגואסו יפים מאד מהצד הארגנטינאי, כאשר מהצד הבריזלאי יפים רק מנקודת התצפית האחרונה. כאשר הנהר נמוך, אין מה לצפות לעוצמה שיש במפלי הניאגרה בארה”ב. פארק הציפורים בצד הברזילאי לא מרשים במיוחד.
באופן כללי:
לגילאי 40-50 המנסים לחוות טיול אחרי צבא, אולם באים רק לשבועיים-שלושה ולכן לא יכולים לעשות את הדרך המפורסמת קסקאדה-אסטרל בגבול צ'ילה-ארגנטינה, אני ממליץ להתרכז בארגנטינה – קלאפטה, צ'לטן, באונוס-איירס ואיגואסו – ואם לא רוצים לוותר על חווית הר הגעש ווילאריקה אפשר לעבור גם לצ'ילה. כדאי להסתייע יותר בטיסות פנים, מאשר לעבור את האנדים באמצעות רכב מצד לצד בין צ'ילה לארגנטינה (לא מרשים לטעמי ומבזבז זמן), ולהשקיע יותר זמן במקומות השווים מאשר מעט זמן בהרבה אתרים. כמו-כן, שמורת הטורס דל פיינס אכן פראית וגדולה, אולם למי שמגיע לאל צ'לטן בארגנטינה מקבל את אותם נופים בצורה יותר מרוכזת, נגישה ומיוחדת ביותר. ממליץ: 4-5 ימים באל צ'אלטן (כולל ראפטינג), 3 ימים מלאים באל קאלאפטה, 4 ימים בבאונוס איירס, יומיים בווילאריקה לטיפוס והתאוששות.
