ממתינה ליד המסוע למוצ'ילה שלי. תמיד קיים החשש הזה שהמטען לא יגיע. המזוודות מתחילות להיפלט החוצה. מקווה לראות גם את שלי אבל לא לחוצה. אמנם השקעתי ואספתי ציוד איכותי ביותר אבל יכול להיות שהפעם אני אפול בסטטיסטיקה, וזה בסדר. האושר שלי לא תלוי כרגע- הוא לא תלוי אף פעם- בדברים חומריים. הבטחון שלי נובע מהיכולת להסתדר בכל מקום ובכל מצב, מהאמונה שלי בעצמי.
ואני מתורגלת. אמנם עברו שנים אבל זה עדיין שם וכנראה לא יכול לאבוד בכזאת קלות.
המסוע הולך ומתרוקן וכן הנוסעים הפזורים מסביב ואני עדיין שם, יגיע או לא יגיע? בראש שלי מתחיל להירקם משחק משעשע של מה-אם. תוך כדי אני קולטת את כיסוי-התרמיל שלי בזווית העין. יופי. אז ישארו קצת הפתעות ובלת"מים להזדמנויות אחרות, זאת רק ההתחלה.
*
ביציאה מהטרמינל אני יודעת בדיוק לאן אני צריכה להגיע וכמה זה צריך לעלות. דוחה בנימוס הצעות של נהגי מונית עם מחירים מופרזים עד שמוצאת את סרסור-המוניות שלי המכוון אותי באדיבות לנהג צעיר. מסביב כבר חשוך אבל יש תחושה של עיר אחרת ומרגשת. מנסה לבלוע כמה שיותר. תוך כדי הנסיעה הוא מסמן לי, מנסה להסביר משהו באנגלית השבורה שלו, ואני מבינה שהוא מבקש ממני להוריד את התרמיל מהמושב- אל הרצפה ולהגביה את החלון שלי כלפי מעלה. הוא דואג לי ואני אכן מרגישה בטוחה.
מטען
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
