יום רביעי בטיול - 21 לספטמבר 2010

הולכים לשוק הדגים.

כשאמרתי לשרה שאני מתכנן שנקום ב-4 בבוקר לבקר בשוק דגים, במכירת דגי טונה, תגובתה הראשונה הייתה, לא מפריע לי שתלך, אני אמשיך לישון. לראות דגים? בשביל מה? אתה יודע שאני שונאת ריח של דגים. רק לאחר שנתתי לה לקרוא קצת על המקום היא השתכנעה. וכמה טוב שכך.

שוק הדגים בטוקיו ידוע כאחד המקומות שבהם נערך מכרז פומבי דגי הטונה המגיעים ישר מהים. המכרז מתקיים פעמיים ביום בבוקר בשעות 05:00 וב- 05:40 קראנו ששווה לקום מוקדם כדי לחזות במכירה הפומבית.

הבעיה היא ששוק דגי הטונה פתוח לסוחרים בלבד, פרט ל-140 מבקרים ביום היכולים להיכנס חינם ולצפות במכירה הפומבית. הם מכניסים 70 מבקרים במשמרת הראשונה המתחילה ב-05:00 ועוד 70 במשמרת השניה המתחילה ב-05:40.

הפעם שמנו שעון מעורר וקמנו ב-4:00 לפנות בוקר בכדי ללכת לשוק הדגים. תיכננו להכנס למשמרת השניה ולכן החלטנו להגיע לשוק ב-05:00.

כשירדנו במעלית, נעצרה המעלית בקומה 8 וזוג שוודים נחמדים נכנסו למעלית, שאלתי אותם אם גם הם הולכים לשוק הדגים, טוב מי קם כל כך מוקדם? והם אישרו והודיעו שהם לוקחים מונית, מכיוון ששוק הדגים אמור להיות במרחק של 15 דקות הליכה מהמלון, כך לפחות היה כתוב באינטרנט, החלטנו ללכת לשוק ברגל, בסופו של דבר הסתבר שזה לקח לנו 30 דקות, ועוד 5 דקות להתברבר בתוך השוק. כשהגענו הסתבר שאין יותר מקום. פספסנו והתאכזבנו. החלטנו שלמחרת נגיע מוקדם יותר.

הסתובבנו בשוק נהנים לראות את הנקיון ודוכני הסושי הקטנים, לנו זה היה מוקדם לאכול סושי. חזרנו למלון והחלטנו מחר קמים מוקדם יותר. (תמונות יגיעו בפוסט הבא)

בזמן ששוטטתי באינטרנט וחיפשתי חומר, מצאתי שיש ביפן אתר המאפשר לקחת טיול עם מדריך מקומי בחינם. האתר נקרא ( http://www.tokyofreeguide.com/ Free Tokyo Guide. ) אנחנו נרשמנו והקצו לנו מדריכה בשם נוריקו ליום השלישי משעה 10 עד 15 . קיבלנו ממנה מייל ותכננו ביחד איתה את המסלול. אין תשלום עבור המדריכה, כל שצריך זה לשלם עבור מה שעושים. אם נכנסים למוזיאון יש לשלם עבורה, או אם נוסעים בתחבורה הציבורית.

ב-10 בבוקר נוריקו כבר ישבה בלובי וחיכתה לנו. יצאנו עם נוריקו למונורייל, הטכנולוגיה ביפן היא מהמתקדמות בעולם, אחת מהדרכים להיווכח בכך היא לנסוע במונורייל.

כל הדרך רואים את פלאי הטכנולוגיה. קודם כל האי. היפנים בנו אי מלאכותי בתוך הים. לא מדובר במשהו קטן, מדובר על שכונה ענקית. והגשר המוביל לאי מדהים בגובהו, בצורתו, הוא לא ישר, הוא פונה בעיקול ויוצאים ממנו גשרים אחרים. המבנים באי בנויים ע"י אדריכלים שהכניסו למבנים את כל הפנטזיות שלהם,

 

לאחר סיור קצר באי, לא היה משהו מיוחד לעשות שם, חזרנו ברכבת התחתית. המשכנו לשכונה אוטנטית שהבתים שם השתמרו מימים עברו. פה נוריקו הסבירה לנו על המסורת היפנית, חלק מהבתים הפכו למסעדות והיה אפשר להציץ פנימה.
 היה חם ולח ונוריקו הכניסה אותנו לחנות ממתקים מקומית ממוזגת. פה קיבלנו את ההסבר על נושא המתיקות ביפן. רוב הממתקים ביפן עשויים משעועית חומה.

מסתבר, שלמרות הקידמה ביפן, אין להם מודעות למגבלות אכילה. כשחיפשנו אוכל ללא גלוטן, לנכדנו הקטן, לא מצאנו. פשוטו כמשמעו. יתרה מכך, ניסינו לחפש אוכל ללא סוכר ולא מצאנו. עם מי שדיברנו לא שמע על מאכלים מיוחדים. בפגישה עם מדריכה יפנית גם היא לא ידעה והופתעה מאד לשמוע שיש גלידה ללא סוכר. חלק גדול מהמתיקות במאכלים ביפן מבוסס על שעועית חומה מתוקה.

 המשכנו לשוק השחור Black Market Ameyayokocho ופה הייתה לנו הזדמנות לעבור עם נוריקו אחרי כל מאכל ומאכל ולהבין מהו ומה עושים איתו.



 מסתבר שהיפנים (או אולי זה מאפיין את נוריקו) אוכלים הרבה תמנונים היא התעכבה במיוחד בתאור המאכלים הללו.


 מגוון אצות

 בסיום לאחר 5 שעות רצופות של ספיגת מידע, נפרדנו מנוריקו. הענקנו לה מתנה, דיסק של דוד דאור. (כשחזרנו הביתה מצאנו מייל תודה חם ממנה). היכולת להסתובב עם יפני אמיתי וללמוד ממנו על החיים ביפן, מעניקה ידע שחלק ממנו יחודי ולא ניתן למצוא אותו באינטרנט. חשוב לציין שנוריקו אמנם אשה אינטלגנטית, אבל לא מדריכה מקצועית. לכן היא יכלה לספר לנו על חיי היום יום, ולא נתונים מדוייקים על יפן. (אותם קיבלנו בטיול לנארה)

מכיוון שזה היה יום חם מנשוא, עם לחות גבוהה והחלטנו להתקרר קצת באחת מחנויות הכלבו באזור. בחנויות הללו יש בקומה העליונה מסעדות טובות וזולות יחסית השרותים נקיים מאד ואפשר לספוג קרירות.

לאחר צהרים ומנוחה לרגליים ירדנו לפארק אונו וטילנו לאורך השביל המוביל למקדש בתוך האגם. האגם מלא בצמחיה ולמעשה לא רואים את המים.

המשכנו לטייל לאיטנו בפארק המוצל ולאחר שעה קלה חזרנו לרכבת ונסענו לגינזה.

אזור יוקרתי ברובו עם צעירים וצעירות הלבושים במיטב האופנה היפנית. האופנה היפנית שונה ממה שמקובל אצלנו ולראשונה זה יצר אצלנו גיחוך. כתבתי על זה בנפרד בנספח.
 אבל הנה תמונה מתוך חלון ראווה רק לטעימה

אפשר פה למצוא את כל חנויות היוקרה מהעולם. אין הבדל גדול בין אזור גינזה לבין רחוב אומוסטנדו (Omotesando) ובדיעבד לו ידענו, היינו מדלגים.
 רבות נכתב על מחירי הפירות ביפן. בהשוואה אלינו, אכן הפירות והירקות יותר יקרים, 4 תפוחי עץ בקופסה - כ-700 גרם, בערך 500 ין שזה בערך 20 שקל. אבל יש פירות מאד יקרים למשל מלון.

3900 ין זה כ-43 דולר. לא קנינו.
 טיילנו לכיוון המלון ביחד עם עוד המוני צעירים, שיוצאים ממקומות העבודה בחבורות ומחפשים מקום לאכול, נכנסנו לסופר קנינו קצת מצרכים לבוקר. ולפני שסגרנו את היום נכנסנו למקדונלד לאכול משהו מוכר..