לא תכננתי להישאר כאן. האמת, לא תכננתי כלום חוץ מהדבר האחד הזה - טיפול שיניים. זה היה היעד, הפונקציה, הסיבה שלשמה עזבתי את הודו מוקדם מהצפוי. עכשיו, כשאני יושב על ספסל בטיילת של דורס, שותה בירה מקומית ומתבונן בשקיעה שמכתימה את המים בגוונים של נחושת וזהב, קשה לי להאמין שכל זה התחיל בגלל כאב קטן בלסת התחתונה.
הטיפולים הסתיימו אתמול. יש משהו מוזר בתחושת הסיום הזו, כי בניגוד לפרויקטים בעבודה, שאין להם תמיד רגע מוגדר שבו אתה אומר "זהו, נגמר", כאן הרופאה חייכה ואמרה לי "זהו, אתה בסדר עכשיו", ואני פשוט קמתי מהכיסא וידעתי שזה באמת נגמר. לא רק הכאב פסק, אלא גם הדאגה - החשש שהמשכתי לשאת איתי מאז מומבאי. הבדיקה, ההסבר, הצילומים, הטיפול עצמו - הכל היה פשוט, מדויק, הרבה יותר רגוע ממה שציפיתי. גם מבחינת המחיר זה היה רחוק ממה שהייתי משלם במערב אירופה או בישראל, כך שבסופו של דבר טיפולי שיניים באלבניה הפכו לא רק להחלטה נכונה מבחינה רפואית, אלא גם כלכלית.
חשבתי שאחזור מיד לנדודים, אולי מונטנגרו, אולי יוון. אבל משהו בי לא מיהר. אולי זו התחושה הזאת של מקום חדש שעדיין לא מיציתי. אולי זו הפשטות. הרחובות בטירנה נעימים להליכה, בתי הקפה מזכירים לי קצת את תל אביב של פעם, עם אנשים שקוראים עיתון אמיתי ואוכלים בורק מעשן לצדו. יש אווירה של רוגע, של שגרה בלי לחץ. כל בוקר אני מוצא את עצמי באותו בית קפה קטן בפינת בלוקו, פותח את הלפטופ, עונה למיילים, מסיים עריכה של סרטון הדרכה ללקוח בארה"ב, והראש שלי שקט.
לפני כמה ימים ישבתי שם כשניגש אליי בחור צעיר, דיבר באנגלית שוטפת, שאל אם אני עובד בתחום המדיה. עניתי שכן, והוא סיפר לי שהוא צלם מקומי שמתחיל לעבוד על פרויקט דוקומנטרי קטן על החיים בטירנה החדשה. דיברנו על קולנוע, על חופש, על איך אלבניה משתנה בשקט, בלי רעש, אבל עם הרבה כוונה. פתאום קלטתי כמה מעט ידע היה לי על המקום הזה כשהגעתי. כמה ציפיות לא היו לי - ואיזה מזל זה לפעמים.
נסעתי קצת מחוץ לעיר, שכרתי רכב קטן וטיפסתי לאזור ההרים. בעיירה קטנה בשם תת, השקט היה כמעט מוחלט. רק נהר שזורם בצד הדרך, פרות רועות באדישות, ואוויר צלול שהרגיש כמו משהו ששכחתי שקיים. הגעתי לשם אחה"צ, מצאתי חדר בגסטהאוס משפחתי, והחלטתי להישאר ללילה. בלילה אכלתי עם המשפחה - תבשיל מקומי, יוגורט תוצרת בית, שיחה איטית עם הרבה סימנים בידיים וחיוכים. אחד הילדים שאל אותי אם אני רופא כי "יש לך מחשב גדול כזה", וצחקנו. הסברתי לו שאני עושה סרטים, עורך דברים, עובד דרך האינטרנט. הוא לא הבין לגמרי, אבל נראה שזה לא הפריע לו להציע לי לשחק איתו כדורגל בבוקר.
התחושה הזו של להיות במקום בלי למהר, בלי לחשוב מה הדבר הבא, מאפשרת לי להיות נוכח באמת. בעבודה אני פתאום ממוקד יותר. אולי זה האוויר, אולי זה השקט. אולי הידיעה שאין לי דדליין פנימי לקפוץ ליעד הבא. אני כותב הצעת מחיר אחת ביום, עובד על פרויקט אחד בכל פעם, לא רודף אחרי כל הזדמנות. העולם לא בורח, אני רק לומד להאט מולו.
יש ערך בלהיות במקום שאתה לא מכיר - אבל מרגיש בו בבית. אלבניה עשתה לי את זה. אין כאן הצגה לתיירים, אין צורך להרשים. רק אנשים שחיים את היומיום שלהם, פתוחים לדבר, להציע, לשתף. וזה מדבק. אני מרגיש איך גם אצלי מתרכך משהו.
עוד לא החלטתי מתי אני ממשיך. אולי אמצא פה פרויקט מקומי לשתף בו פעולה. אולי פשוט אמשיך לעבוד ולחיות בקצב הזה עוד קצת. הבנתי שאין שום חוק שאומר שצריך לרוץ. אני נווד, כן, אבל גם בניוודות מותר לעצור רגע. לתת למקום לגעת בך, אפילו אם הגעת אליו במקרה, אפילו אם זה התחיל מכאב בשן.
הכי מפתיע זה לחשוב כמה מעט ידעתי על אלבניה לפני חודש. וכמה מהר, בזכות נסיבות שלא בחרתי בהן לגמרי, מצאתי בה שלווה, קהילה, וגם משהו עמוק יותר - הרגשה של התאמה שקטה. ואני רק רציתי לסיים טיפול שורש.
