יום ד' 10/2 – הצרות מתחילות בבאגיו
יצאנו בתשע בבוקר. אני שואל את אדי אם לא צריך לתדלק. הוא ממלמל משהו.
בעיר, ליד תחנת דלק אני שואל אותו שוב. כן כן הוא אומר לי ונכנס לתחנה.
סר, הוא פונה אלי, אתה יכול להלוות לי 4000 פזו לדלק עד שנחזור למלון? לא אני אומר. ועל איזה מלון אתה מדבר בכלל אני שואל. אתה יודע, מלון קימברלי במנילה.
אני שכחתי את הכסף ואני אחזיר לך כשנחזור.
אנחנו לא חוזרים למנילה בכלל (ראש כרוב) אנחנו מסיימים בקלארק, אמרתי לך את זה לא פעם.
אה, נכון, חשבתי שאתם רק רוצים לעבור שם. טוב אז תן לי רק 1000 פזו.
איזה סיטואציה מוזרה.
לא ציפינו שדבר כזה יקרה לנו. הבנתי שהוא חוסך כסף, לא נוסע בכביש מהיר, לא ישן בבית מלון, לא אוכל על חשבונו. אבל כזה דבר? בהמשך הדרך הבנתי שהוא בכלל שכיר במלון עם תואר פרזידנט תפעול תחבורה. עלאק.
לאחר התדלוק והיציאה נכנסנו לשטח ההרי ממש. דרכים התלויות בין שמים וארץ, כפרים שיושבים אל אוכפי הרים, ומדרונות תלולים. דרך לא רעה עם קטעים קצרים של עבודות בכביש עקב מפולות. ככל שמצפינים המצב נעשה קשה יותר. עוצרים מידי פעם לתצפית.
כעבור 3 שעות עוצרים ב- EATARY מקומי. ארוחת צהריים, מרק ושיאפו לשלושה, 195 פזו.
מסתבר שבשלוש שעות עברנו עד כאן 54 ק"מ בלבד. מחליטים לא לעצור לתצפיות.
כעבור שעה נוספת עברנו עוד 18 ק"מ. כולם עוקפים אותנו. הנהג נכנס מידי פעם למצב חולמני ונוסע באיטיות משגעת. עוצרים לעוד הפסקת קפה ופיפי. נוסעים בנופים מהממים. טרסות אורז וירקות עתיקות יורדות במדרונות לעומק של מאות מטרים. הכביש ללא שוליים ומאד מסוכן.
בנקודה מסויימת עוצרים.
כמה מכוניות לפנינו, באגר עומד בכביש ומפורר סלעים מעל הכביש, עקב סלע ענק שנפל.
לאחר כמה דקות שופל מפנה את הציר ואנחנו ממשיכים.
נוסעים לאורך נהר מלא בבולדרים ומעט מים, אבל יפה.
השעה כבר 16:00. הדרך לא נגמרת ואנחנו 4 ק"מ מבונטוק, עיירה צפונית לסגדה. הנהג שואל את אחת ה פועלות בכביש לגבי סגדה והיא אומרת לו שעברנו את הפניה. חוזרים, ואכן הפניה לא מסומנת.
מתחילים לנסוע על דרך טרשית קשה. השלט מראה 10 ק"מ בעליה. אני מתקשר לבנג, בעל המלון, והוא מתדרך את הנהג. בנג אומר לי שיש לו חדר נהגים. הדרך מאד קשה. שני ק"מ לפני סגדה יש שלט למלון. יורדים לדרך יותר קשה ומגיעים כעבור כמה דקות למלון. מקום יפה בתוך מטע.
מתארגנים, שותים ואח"כ ארוחת ערב. הנהג בחדר האוכל, מזמינים שיצטרף אלינו. אנחנו מזמינים ושואלים אותו מה הוא מזמין. אני כבר הזמנתי מרק עם בשר הוא אומר.
הזמנו לעצמנו אורז מיוחד, ושתי מנות עוף שונות. מגיע האורז וקערה גדולה עם מרק ומנה אחת מהעוף שהזמנו. באופן טבעי הנהג לוקח מהעוף שהזמנו. הוא גם מוציא בשר מהמרק ושם על הצלחת שלו. כעבור זמן אני שואל את המלצרית מה עם העוף בקרי שהזמנו והיא אומרת שזה העוף ומצביעה על המרק. כלומר השותף שלנו ביטל את המרק שהזמין לפני שהגענו והשתתף אתנו בארוחה כשותף מלא.
אחרי הארוחה נפרדנו ממנו וישבנו ליד המדורה בחצר. כמה צעירים פיליפינים שמטיילים בסביבה ישבו איתנו. יותר מאוחר הם בטח יעשו לנו רעש בחדר ליד, שרק דיקט משמש כקיר.
יום ה 11/2 – סגדה
התעוררתי בשתיים בלילה לשרותים. אחרי זה לא הצלחתי להירדם. הסיפור של הנהג הציק לי. נרדמתי כנראה שוב בחמש וחצי, ובשבע שלושים ושמונה התעוררנו לשמע מוזיקה רועשת מאחורי הדיקט. כמה נקישות על הדיקט הבהירו לשכנים שהם לא לבד. בסוף קמנו בסביבות תשע, ואז התרנגול התעורר וקרא. פעם ראשונה בהיסטוריה שקמנו בשעה סבירה לפני התרנגול.
בחדר האוכל כבר חיכה לנו הנהג, עם קערת אורז, ומיד הגיעה צלחת גדולה של בשר. שושי הזמינה יוגורט מקומי שהיה חלומי ואני סתם לחם עם ריבה. תה לא היה להם כי העלים התייבשו מידי (עד עכשיו לא הבנתי את התשובה).
נסענו שלושתנו עם השאטל למרכז הכפר. דאגתי שהבחור יכנס לבנק.
אנחנו נכנסנו ללשכת התיירות וקיבלנו הסברים והמלצות לאתרים, למה אפשר להגיע בגילנו ולאן כבר לא….
השארנו את הנהג, קנינו ליטר וחצי מים, והתחלנו לרדת בדרך לקברים התלויים. דווקא כאן יש כביש סלול. הלכנו לפי המפה של לונלי פלנט וההסברים מהמודיעין.
מרוב שמות מוזרים של אתרי הקבורה והמערות אפשר להתבלבל ולא לזכור לאן הולכים בעצם. ואולי זאת שאלה של גיל?
הגענו לנקודה הראשונה ממנה ניתן לראות את קברי SUGONG.
כל הדרך זאת ירידה, נצטרך גם לעלות אותה, חם.
המשכנו הלאה.
פנינו איפה שצריך והגענו לנקודה בה צריך לקחת שביל שיורד למערת LUMIANG, כ- 30 דקות הליכה.
שושי נשארה על הכביש ואני מתחיל לרדת. פתאום עובר מקומי ושושי שואלת אותו איך הדרך למערה אליה אני הולך. קשה הוא אומר לה. ואגב גברת, אם תסובבי את הראש תראי ארונות קבורה בפתח מערה.
שושי קוראת לי חזרה ואני מטפס. ואכן, במקום בו עמדנו, מהצד השני של הכביש יש בור גדול, בתחתיתו מערה וממנה מציצים כמה ארונות קבורה.
מגיעה קבוצה באוטובוס. צרפתים. הצרפתים כן יורדים למערה. אנחנו מסתפקים בכביש ומתחילים לחזור לאט לאט. עליה. מידי פעם עוצרים בצל עד שמגיעים ללמון פאי.
בית קפה קטן המתמחה בפאי לימון.
בקשנו קפה או תה קרים – אין,
קולה או משהו קר אחר – אין,
אנחנו מוכרים כאן רק מזון טבעי. תה כן היה להם והיה טעים. שוב זאת הבחירה של שושי ואני עם קפה סתמי. יש במקום WIFI אבל צריך להביא את המחשב שכמובן נמצא בחדר. מקום נחמד.
ממשיכים ומגיעים שוב למרכז. הנהג באותו מקום ממנו נפרדנו ממנו. הוא קיבל כסף. 4000 פזו, מחזיר לי 1000 ואומר הם שלחו לי לדלק.
ומה בשביל אוכל ולינה אני שואל אותו.
לא, זה על חשבונכם.
סליחה אני אומר לו, האוכל מרגע זה עליך וגם הלינה. זה ההסכם בינינו ואני מצטט לו מה שהוא אמר.
לא, אבל, לא מקובל ובלה בלה, הוא עונה, ואני חוזר ואומר בתוקף זבש"ך. מצידי שתישן באוטו.
טוב, אז אני אשן באוטו הוא אומר אבל אוכל זה תמיד ע"ח המזמין.
לא! אני אומר וסוגר עניין. מצידי תדבר שוב עם קימברלי שישלחו לך עוד כסף.
המשכנו לצעוד לכיוון כנסיית סנט מרי הבתולה, משם טיפוס לבית הקברות ובשיא בית הקברות יש אנטנה סלולרית מוסווית כצלב.
ירידה קצרה וחדה ומגיעים לנקודת תצפית על אקו ואלי (עמק ההד). בצד הנגדי קירות סלע עליהם תלויים ארונות קבורה. אני מנסה לשרוק וההד ממשיך אותי. זה המקום.
למיטיבי לכת השביל ממשיך לרדת.
חוזרים למרכז, מזמינים את השאטל למלון. אני אומר לאדי רבע שעה. אנחנו קונים מים ומתדלקים את הטלפון. אדי נעלם וחוזר, בכיס בקבוק מים. כנראה הלך לאכול, על חשבונו הפעם.
באנג אוסף אותנו עם שני כלבים מאחור. אדי בורח למושב הקדמי. מגיעים למלון, לבקשת שושי אני אומר לאדי שבשבע וחצי אנחנו הולכים לאכול ביחד.
הולכים לנוח. שקט. אויר טוב ונעים, אבל מוזיקה חרישית ומעצבנת עולה מאחורי הדיקט.
יום ו' 12/2 – מטרקים בסגדה
הבוקר יצאנו רגלית לטיפוס על הר KILTEPAN. נעזרנו בלונלי פלנט וחומר מהאינטרנט. תודות לנהג שמסרב לצאת עם הרכב מהמלון נאלצנו לצאת ברגל. הגענו לכביש, פנינו ימינה ולאחר כ- 8 דקות הגענו לדרך העפר העולה להר. התחלנו בטיפוס, כל רכב יכול לעבור כאן, עצרנו למנוחות קצרות, ולאחר כ- 45 דקות הגענו לפסגה.
פנינו שמאלה לכיוון המצוק המשקיף לנוף. מראה אדיר של עמק גדול מוקף הרים תלולים ובחלקם טרסות אורז תלולות.
במקום היתה קבוצה של חמישה גרמנים שתפסו את התצפית הטובה. חיכינו שהם יסתלקו ותפסנו את מקומם על הסלע כשהרגליים מתנפנפות מעל התהום.
שקט ושלווה, ממש אידיאלי להתרגעות.
ישבנו במקום כמעט שעתיים ואז התחלנו לחזור. בהליכה מאד איטית הגענו לכביש כעבור 25 דקות. חיכינו בצומת שיעבור גיפני אבל הוא לא בא. מכיוון שאין לנו סבלנות מספיקה התחלנו לצעוד ואז כמובן הגיע הגיפני. עלינו מאחור ונסענו לכפר.
בכפר נכנסנו למוזיאון GANDUYAN שזה אוסף פרטי של אשה מבוגרת של בני השבט החיים באזור. קיבלנו ממנה הסברים מעניינים על הפריטים השונים בתצוגה ועל אורך החיים השבטי שכמעט לא קיים היום. אחרי ארוחה קלה חזרנו למלון עם השאטל.
במלון פנו לשושי ושאלו אותה מי משלם על הארוחות והלינה של הנהג. מחיר החדר שלו 450 פזו ללילה. נתנו הוראה בקבלה לדרוש ממנו תשלום מזומן עבור הארוחות שלו, בדקנו את החשבונות שלו ואמרנו להם מה הוא ישלם ומה הזמנו אותו על חשבוננו. אמרתי לנהג מה המחיר ללילה והוא אמר טוב אז אני אישן באוטו. אבל הוא לא עזב את החדר וסירב לשלם את חשבונות המזון.
בערב לאחר הארוחה ישבנו מסביב למדורה עם זוג נחמד ממנילה, מייק ופאם, ועוד חמישה חבר'ה צעירים ממנילה שכולם באו לסוף שבוע. מייק ופאם יצאו ממנילה בשלוש וחצי לפנות בוקר והגיעו לסגדה ברכב פרטי, טויוטה ויזו, בשעות אחה"צ. היה ערב נחמד. מסתבר שהם חדר לידינו ושושי שמעה אותו נוחר בלילה.
יום שבת 13 פברואר 2010 – יום שוק בסגדה
בדקנו בבוקר והסתבר שהנהג ישן בחדר. יצאנו עם מייק ופאם ברכבם הפרטי לכפר ליום השוק.
יום השוק היה די מאכזב, בגלל גודלו הצנוע. מהתיאורים המוקדמים שקראנו חשבנו שזה גדול הרבה יותר.
הסתובבנו בעיירה והחלטנו לטלפן למלון קימברלי ולהתלונן על הנהג. דיברתי עם אחד המנהלים שהתנצל ואמר שיטפל בנושא.
החלטנו לרדת שוב לכיוון הקברים התלויים שכבר ביקרנו בהם. במרכז העיירה פגשנו בזוג ישראלי צעיר שהיו בדרכם לגיפני לבנווי ומשם למנילה. סתם קישקוש בעברית. עברנו את הקברים והגענו לנקודה האחרונה.
מתצפית ראשונית שעשינו הבנו שלפנים משתרע נוף יפה. המשכנו לרדת בכביש במדרון ובאמת, לפנינו נפתח נוף מדהים של טרסות אורז קרובות שיכולנו להבחין בהן בפעילות החקלאית של האיכרים ובשיטת הזרמת המים בין הטרסות. היתה חוויה מעניינת.
התחלנו לחזור לכפר ונכנסנו לאכול סנדויץ עם ציפס באותו מקום. סנדויצים נהדרים עם ציפס שאף פעם לא אכלנו טובים כמותם.
חזרנו למלון, הנהג כבר ישן במכונית. הוא פינה את החדר והבטיח לאנשי המלון לשלם את החשבונות שלו. כנראה שהשיחה עם המנהל עזרה. נראה מחר.
קישור לפרק הבא והאחרון ביומן - חלק ג'
קישור לפרקים הקודמים של הבלוג:
