במהלך הטיול בדרום אמריקה הגעתי כמו רוב המטיילים לעיר קוסקו שבפרו (ביולי 2013). מסיבות, סלסה, טרקים, ראפטינג, אטרקציות… הכל יש בעיר הזאת. הייתה תקופה ממש טובה שם אבל החלטתי לנסות ללכת קצת מעבר ולעשות טרק לא מפורסם במיוחד (לפחות לא מפורסם בשנת 2013), שלא שמעתי עליו יותר מדי לפני וגם לא והכרתי אנשים שעשו אותו.
הטרק הוא אל עיר אינקה עתיקה בשם צ'וקאקיראו שעל שמה קרוי הטרק, שהייתה חבויה בהרים שבאזור קוסקו במשך מאות שנים כמו אחותה המוכרת והגדולה מאצ'ו פיצ'ו עד שגילו אותה מתישהו במאה השנים האחרונות (לא זוכר מתי בדיוק). העיר מכילה הרבה פחות מבנים ומרשימה פחות ממאצ'ו פיצ'ו אך מנגד מתויירת הרבה הרבה פחות ממנה. כדי להגיע לעיר יש צורך בטרק שמגיע אליה וחוזר ממנה באותה דרך (נכון ל-2013). פעם היה ניתן להמשיך בטרק עד שמפולת חסמה את הדרך ומאז הטרק הוא הלוך חזור . הטרק לא קל בכלל ואף הייתי אומר שהוא קשה, אבל מי שרוצה אלטרנטיבה למאצ'ו פיצ'ו הגדולה והממוסחרת יכול למצוא בצ'וקאקיראו אחת כזו.
כדי למצוא קצת מידע הסתובבתי בין הסוכנויות בעיר ואת מה שלא מצאתי בהן השלים האינטרנט ובסופו של דבר הבנתי פחות או יותר מי נגד מי בטרק.
במוצאי שבת אני פוגש חבר טוב שהגיע מטרק באזור ארקיפה שאיתו טיילתי לא מעט בטיול . אירגנו את התיקים ובראשון מוקדם בבוקר נסענו לתחנה המרכזית בקוסקו ולקחנו אוטובוס לכפר Cachora, רק שעקב טעות פספסנו את התחנה והמשכנו עוד כמעט שעה של נסיעה עד שירדנו בעיר Abancay. כבר התחלנו לראות את התכניות משתבשות לנו אז מהר מאוד עלינו על מונית חזרה לכפר שממנו מתחיל הטרק. הסתבר תוך כדי הנסיעה שהנהג מגביר מהירות אם מציעים לו יותר כסף אז נתתי לו תמריץ כספי כדי שנספיק לעמוד בלו”ז והבחור שלנו לא איכזב…
התחלנו הליכה מ-Cachora וההתחלה הייתה סבבה בהחלט: 14 ק”מ של הליכה די מישורית בקצב רגוע. אחרי המישור הגיעה הירידה לנהר ה-Apurimac. הירידה היא מגובה 3000 מטרים עד ל-1500, מפותלת וקשה מאוד לרגליים ולברכיים. בנוסף לקושי הפיזי (אנחנו שנינו לא פראיירים בכלל בענייני כושר,הליכות ומשקלים) יש אורחים נוספים בטרק בדמות יתושים שלא עוזבים אותך לשנייה ברגע שאתה יושב ונח ומהווים מטרד רציני ביותר (גם אחרי שמורחים אלתוש). אנחנו עוצרים בחניון לילה בירידה באזור 1900 מטרים גובה ואני מרגיש לא משהו ותשוש לגמרי. מניחים את הראש באוהל מתוך מחשבה שננוח ונקום מאוחר יותר להכין ארוחת ערב. מסתבר שלא ארוחה ולא נעליים: אני קם ורואה שכבר חשוך וממלמל לחבר שלי משהו על האוכל ומבין מהר שארוחה כבר לא נכין וחוזר לישון.
למחרת בבוקר אנחנו יורדים לנהר וחוצים אותו על גבי מעין ספסל סגור שבו אנחנו יושבים עם התיקים ושני פרואנים מושכים את החבל שמחובר לספסל ולגדת הנהר השנייה וכך מעבירים אותנו לצד השני. אנחנו מתחילים לעלות את כל מה שירדנו והעלייה מתבררת כקשה. לאחר בערך 600 מטרים של עלייה בגובה אנחנו מחליטים שמאחר וממילא המסלול מצריך חזרה באותה דרך, נשאיר את התיקים כדי להקל מעלינו. אנחנו משאירים את התיקים הגדולים בחניון לילה בשם Santa Rosa ומשיבים לשאלת בעל החניון שרצה שנחזור באור ים, שנגיע חזרה “באזור ארבע- חמש” (עלאק...).
אחרי כמה שעות מתישות בעלייה אנחנו מגיעים לעיר האינקה צ'וקאקיראו שנפרשת מולנו במלוא מבניה והדרה. אני בקושי מסתכל על המבנים והעתיקות מרוב תשישיות ועסוק יותר בשאלה איך לעזאזל אני יוצא מפה ומגיע חזרה לקוסקו ולא באמצעות חילוץ. אני ממלא מים מבקבוק של אחד המטיילים (המים שלנו שהיו בשקית ביחד עם כמה תפוזים כבר כמעט נגמרו) ואחרי כמה תמונות חטופות אנחנו מתחילים לחזור חזרה לחניון הלילה שלנו. מזל שלקחנו פנס כי במהלך ההליכה החושך יורד ואנחנו הולכים עם פנס דולק.
כשמגיעים לחניון אני נשכב באוהל ולשמחתי חבר שלי מכין לשנינו ארוחת ערב של קבנוס מטוגן ואורז והתחושה היא של סעודת גורמה.
בבוקר אנחנו משלימים את הירידה חזרה לנהר ולעלייה הארורה שאחריהם. אחרי דין ודברים עצבני עם הפרואנים בעלי החמורים שמסתבר שלא ממש מציעים את שירותיהם לכל דורש אנחנו מצליחים להשיג חמור ושמים עליו את התיקים הגדולים שלנו ועולים עם מינימום ציוד עלינו ומקווים שהפרואני שלו שילמנו אכן ישאיר את הציוד שלנו בסוף העליה ולא יחגוג לנו עליו.
אחרי 7 שעות אנחנו מסיימים את העלייה המסוייטת הזאת ושותים את הגרסא המקומית לקולה, Inca Cola, לרגל המאורע.
כדי לחסוך זמן ומאמץ אנחנו משלמים לאופנוען שלוקח אותנו בשני סבבים חזרה ל-Cachora על האופנוע של ותמורת סכום צנוע ומשם הדרך לקוסקו מהירה ונוחה. הטרק לא קל אמנם, אבל חמש דקות אחרי שאנחנו יושבים בבית חב”ד בקוסקו הוא כבר הופכת למורשת קרב ולזיכרון נחמד.
