שבת בבוקר, לא קמים מאוחר כי יש טקסי פוג'ה במקדש הגדול של טאנג'ור. הלילה נגמר בכל מקרה לקראת חמש כשנשבר לי להקשיב לרכבות המשקשקות והצופרות על החלון שלנו.
משאירים את אבא לחרופ בחדר ונפגשים עם סרי בשש וחצי. 5 דקות ואנחנו בכניסה למקדש. אין מילים לתאר את היופי של הגופרם הענק. נראה בדיוק כמו פסל הסנדלווד שהבאתי לפני 25 שנה מהודו, רק הפעם בגובה 70 מטרים. גם הפסל של נאנדי , הפר הקדוש, שעשוי מגוש אחד של גרניט ושוקל 25 טון מרשים.
בתוך המקדש המרכזי, תור ארוך, לחוץ ולח של מאמינים שמתרגשים בכל צעד לקראת הלינגם הגדול של שיווה. מידי פעם קריאות תפילה חזקות והברהמינים תוקעים בשופר בקולי קולות עשוי מקונכייה. לפחות חצי שעה בתור עד שמגיעים לקצה התור הנכסף, כעשרה מטרים מהלינגם. שם עומדים שניה , ברכה קצרה מהברהמין , קצת צבע על המצח וטוס החוצה…
המשכנו להסתובב במתחם היפה וחזרנו לאסוף את אבא, ארוחת בוקר, צ'ק אוט, ושוב למקדש, גם לאבא מגיע. כבר ראו את ההבדל בין הצבעים של הזריחה על המקדש לעומת השעה הקצת יותר מאוחרת.
לאחר מכן, ממשיכים לארמון המלך. הרבה פחות מרשים. אבא עייף, לא רוצה בכלל להכנס. אנחנו דוגמים כמה תערוכות בארמון (כל מקום בו דורש דמי כניסה ודמי מצלמה, עם מחיר מיוחד לתיירים). בסיום, סרי הנהג מבקש שנכנס לחנות מזכרות ממש ליד. בלי בושה מספר שעל כל ביקור חמישי שיכניס לחנות תיירים, יקבל טי-שירט. מי אנחנו שנפגע בגרדרובה העתידית של סרי? אז נכנסנו. כרגיל חנות קשמירית עם מחירים מופקעים על סובינירים שכבר עייפנו מהם לפני שנים. אני נמלט מהר, רמי מתמהמה. בינתיים דוגם חנות מפות ליד ואפילו מצליח לקנות מפת שולחן ענקית, לא לפני שחופר ליעל בוואטסאפ על הדגם הרצוי.
עוזבים רק לקראת שתיים את העיר ועולים על הכביש המהיר לטירוצ'יריפאלי, המכונה אצלינו טריצ'י. בכניסה לעיר נתקלים בפעם הראשונה בסופר מרקט אמיתי. עוצרים לקנות מים מינרלים ויוצאים רק אחרי שעה וחצי כשרמי עמוס כל טוב סחורה הודית ומוצרים לבישול.
נהיה מאוחר. ממהרים למלון שהתברר כהכי יפה, חדיש, מפנק שזכינו לו עד עתה. מקבלים חדר וטסים למקדש הענק של טריצ'י. למה היה לי חשוב להביא את אבא לשם? בגלל הזיכרון של המקדש הכי צבעוני בהודו. שבע חומות מקיפות את המרכז הקדוש. בכל חומה, ארבעה מגדלים צבועים בשלל צבעי הקשת.
מגיעים ו... כל המגדלים ללא יוצא מן הכלל עטופים במשהו ירוק שמכסה אותם לגמרי - משפצים, צובעים מחדש. מאד התאכזבתי. לא נורא, נכנסים. היום יום אחרון לפסטיבל במקדש. מלא מתפללים. אנחנו מתקדמים בין החומות, המולה רבה. בחומה האחרונה, ממש לפני "קודש הקודשים" עוצרים אותנו, הכניסה להינדים בלבד. לא נורא, חסכנו עוד תור צפוף ולח. ממשיכים להסתובב, יוצאים, מפקששים את הפילה שיודעת לקדש תמורת חמישה רופי, ומיד לכוון ההר שתקוע באמצע טריצ'י, הרוקפורט, שעליו שני מקדשים. מגיעים, כמעט חושך. אבא לא חושב אפילו על העלייה הרגלים ב 400 המדרגות. נשאר עם סרי לשתות תה, ואנחנו שועטים במעלה ההר. אחרי כמות לא קטנה של מדרגות, עוצרים אותנו, "מה פתאום אתם עם נעליים על הרגליים? מיד לרדת להשאיר בכניסה", היינו בטוחים שרק למעלה ליד המקדש עצמו נוריד. לא האמנו שזה קורה לנו, באילתור ישראלי מקורי, מוצאים תמונה גדולה על הקיר בגרם המדרגות מתחתינו, שותלים את הסנדלים מאחורי המסגרת, ומקווים שלא ראו או יפלו.
חוזרים לטיפוס, בדרך, מקדש של גאנש אל הפיל ואח"כ למעלה בקצה הצוק, המקדש של שיווה. אבל מה שבאמת שווה היה הנוף ברגעי השקיעה של העיר הגדולה, כשבמרחק הגופרמים העצומים של המקדש שביקרנו בו קודם. יורדים, חוזרים למלון, הפעם לא נסתובב שוב בעיר. על הגג, מסעדה עם נוף למבצר, אני ורמי טועמים עוד מטעמים הודיים, אבא, מפחד, הולך על נודלס. סיני חסר טעם. מקבל אפילו גלידת תותים לקינוח, אמריקה... זהו, אנחנו בחדר היפה שלנו, אחרי מקלחת רותחות עם זרם! אבא שאל אם אפשר להשאר כמה ימים, חבל, יש לו רק כמה שעות, מחר על הבוקר, נפגשים על גדות הנהר לטקסים והפוג'ות... לילה טוב.
