מתעורר בארבע וחצי בבוקר ליום אחרון בהודו. כנראה שילוב של החום הדביק של קוצ'ין (למרות המאורר מעל הראש) וההתרגשות/געגועים לבנות.
עד שש, סוחב במיטה, כותב על אתמול. רמי מתעורר גם. הצעתי לו לבוא איתי לראות את הדייגים ברשתות הסיניות פותחים את היום. רמי העדיף להצמד לתוכניתו המקורית ולהצטרף לסופי בעלת הגסטהוס, לכל שלבי הבישול של ה"פוטו" – המאכל המקומי שנקבל לארוחת הבוקר. אבא עוד סוחב במיטה.
יוצא לכוון החוף. בחוץ אנשים מתחילים להתעורר לקראת שבוע חדש. עדיין קריר ולא לח. תמיד מעניין לראות אנשים בשלב הזה של היום. קו'צין יותר מערבית. רואה פה ושם מישהו עושה ג'וגינג. מישהי משקה את הפרחים בחוץ מול הבית (מאד שונה – ההודים דואגים מאד לפנים הבית שלהם ולא שמים על הרחוב, גם אם קרוב מאד אליהם).
רבע שעה ואני על החוף. כמעט כל הרשתות כבר בעבודה. עולות יורדות. כמעט אין שלל. המראה נהדר. עולה על מתקן אחד שבו רק שני דייגים – "איך אתם מצליחים לתפעל את החכה לבד? בשאר הרשתות לפחות שישה אנשים". לוקח אותי למלונה שבתחילת האסדה, אומר לי “secret – motor”. הבחור עובד 25 שנה במקום, החליט לשדרג והוסיף מנוע מיושן שמעלה ומוריד. הוא מוסיף ומספר שרוב הדגים שמגיעים בימים האלו לשוק שמאחורינו בכלל מגיעים מחוות הגידול בכפרים (אלו שראינו אתמול בסיור).
ממשיך הלאה, שומע קריאות וצעקות. מתקרב – הגעתי למרכז העינינים – מכירה פומבית של שלל הדגה. כל הדייגים והסוחרים עומדים במעגל סביב ארבעה שקים מטונפים שמשמשים כשטיח. כל פעם נכנס למעגל דייג גם השלל שלו (כאמור רובם בכלל הגיעו מחוות הדגים ולא מהים שמאחורינו) ושופך את מרכולתו על השקים. אין משקל – לפני העיין. שני חברים מנהלים את המכירה הפומבית בגאון. צועקים את המחירים בשצף קצף. בשפת ה"מאלאיאלאם" המקומית, זה עוד יותר מצחיק. הסוחרים מהנהנים עם הראש (בדיוק כמו ב"סוט'ביז") עד שמגיעים לסכום הרצוי. הזוכה קופץ למרכז, מקפל את השק שעליו השלל וזז הצידה. מניחם שק חדש וזורקים עליו עוד נגלה וכך הלאה. היה ממש מעניין. הכל טרי, דגים ופרות ים מכל הסוגים, עדיין מקפצים על השקים.
שותה כוס צ'אי להתנעת היום ומתחיל לחזור לחדר. בשמונה ארוחת הבוקר המובטחת על השולחן. אסור לאחר, יש לנו שלוש שעות ואז מתחילים לזוז הביתה.
בדרך, שוב מאד מעניין, השמש עולה, כבר חם ולח. עכשיו שבע וחצי, ילדים לבושים בקפידה בדרכם לבית הספר. חלקם ברגל, הרבה על אופניים, הרוב מאחורי ההורה על האופנוע. כולם בחליפות מגוהצות שונות. הילדות עם שיער אסוף בקפידה וסרטים שונים על הצמות. כמה רוכלים פותחים חנויות. נהגי הריקשה שעוד לא עשו את הסיפתח מנסים לשכנעה אותי לחסוך את שני הקילומטרים. אני מסכים אם יקחו אותי בחינם בשביל הכייף... לא הלך.
מגיע לחדר. הארוחה עוד לא מוכנה, הם בדיוק מסיימים במטבח למטה (המטבח הפרטי שלהם) וכבר עולים למטבח על הגג להמשך התהליך.
אני נכנס בינתיים לחדר לעזור לאבא להתארגן ולסיים אריזות. בשמונה וחצי אנחנו כבר מסביב לשולחן על הגג. מקבלים צ'אי (הפעם כמו שביקשנו – עם מאסאלה), ולאבא קפה. אח"כ מגיעה צלחת האננס האישית – כבר לא מפתיע.
אבל אז מגיעה מנת הפוטו – זה כבר שונה. שישה צינורות אלומיניום שבם התאדה האורז והקוקוס מונחים על השולחן. לכל אורח צינור. סופי מראה לנו איך לאכול. דוחפים את האורז מתוך הצינור לצלחת, יוצא מעיין נקניק שכזה. חותכים לשניים. חלק א' נאכל ביחד אם צ'אנה מאסאלה חמה וחריפה – מעולה. חלק שני נאכל גם בננה שנמחצת לתוך האורז – מאד טעים (למרות שלא הוספתי סוכר מלמעלה). אפילו אבא אהב למרות שהיה לו קשה להודות בזה. ארוחה מאד משביעה גם – כיאה למי שיוצא לדרך ארוכה...
מסיימים לאכול, כבר עשר. יש לנו שעתיים לסידורים אחרונים. אבא מעדיף להשאר בחדר, למה להתרוצץ?
אנחנו לוקחים את נהג הרישקה הצמוד שלנו שמקבל רשימת מקומות מסודרת מדוייל ויוצאים לסידורים אחרונים.
על הפרק קניות – קניית קומקום מתכת לחליטת תה – יש. השלמות שארוולים – נכשלנו. ארנקים – יש. ביקור במפעל למאסאלה + קניות – יש. 2 פיסלוני פילים, מתנות שאבא צריך – יש.
חוצמזה, עוצרים במפעל המקומי לג'ינג'ר. מייבשים אותו על הריצפה בחצר גדולה, אורזים ושוקלים באולם הפנימי. סתמי. רייח מאד חריף של ג'ינג'ר באוויר.
קונים עוד בננות אדומות, אננס ועוגיות לדרך, ולאבא, חוב שעוד לא שולם, פותחים קוקוס גדול עם קש לשתייה – נביא לו לחדר.
מגיעים ב-12 לחדר, מקלחות (אנחנו שוב רטובים מזיעה למרות שהתקלחנו לפני שיצאנו), סוגרים תיקים ומורידים למטה. ב-13 האוטובוס לשדה התעופה.
דוייל מעדכן שהאוטובוס של אחת לא יגיע. אבל יש אחר באחת וחצי. קצת לחוץ אבל בסדר.
נפרדים, מצטלמים, משלמים. דוייל מתקשר שוב לחבר באגד – "יש אוטובוס באחת" יאללה צריך לרוץ לתחנה בקצה הרחוב (עם כל המזוודות). לך תריץ לשם את אבא. דוייל ממשיך בנחמדותו ומציע לאבא טרמפ על האופנוע. מראה מלבב היה לראות איש בן 83 קופץ מאחורי הרוכב ודוהר איתו במורד הרחוב. אנחנו לקחנו את הציוד הגענו לתחנה, ותוך 5 דק' האוטובוס הגדול, חדיש וממוזג !!! הגיע. נסיעה של שעה וחצי (75 רופי לאיש – $1.1), חולפים שוב על הרחובות הגדולים של קוצ'ין הגדולה ומגיעים לנמל התעופה החדיש.
עוברים את הבידוקים בקלות וב 16:20 ממריאים לכיוון בומבי. ב 18:10 כבר נוחתים.
אוספים את המזוודות, מתחילים לשמוע עברית מסביב. אוטובוס לטרמינל הבנלאומי עובר בקלות. תופסים שם פינה, עוברים לבגדי טיסה (שמענו שקצת קר בארץ...) מוסרים בשנייה את המזוודות, בבידוק גבולות אני ורמי עוברים ברגע, את אבא עוצרים, הפקיד לוקח את הדרכון הולך לברר משהו... אמרתי לאבא – "רוצים שלא תעזוב". אחרי 2 דק' חוזר – הכל בסדר, תמשיך.
עוד שעה באזור הדיוטי פרי, זוללים את האננסים שדוייל עוד פרס לנו אצלו במטבח, צילום אחרון בגייט של אל על, ובאחת עשרה בלילה אומרים שלום להודו.
הטיסה צפופה, אנחנו בשלישיה, אני באמצע, לא כייף גדול. בכל זאת נרדמתי לכמה זמן.
לפנות בוקר מונית לעבודה של רמי, שם מחכה הרכב שלו, ממשיכים להורים, מפקידים את אבא בידיאמא המתגעגעת ודוהרים הביתה. מחכים לנו...
זהו. נגמר. היתה לנו חוויה מדהימה. אמנם פעם שנייה של אותו פורמט אבל הדרום אחר, אנחנו השתנינו, אבא עוד פחות צעיר. באמת חוויה שלא נשכח. אבא תודה ש"הכרחת אותנו".
