מביאות את הגשם

הנחיתה אצל קאמן היתה רעיון מצוין.

בלילה הראשון ישבנו ודיברנו על החיים, בלילה השני כבר פתחנו מפות בסלון מול האח ועברנו איתו על כל המקומות היפים שהוא מכיר בבולגריה. בתור טיילן בנשמתו הוא מכיר המון מקומות וההמלצות שלו סידרו לנו את המסלול לימים הקרובים, בדרך מסופיה לחווה שלנו שליד פופובו. "פופובו??? מה יש לכן לחפש בפופובו?" היתה התגובה של כל בולגרי שפגשנו. הסברנו, אבל לכולם רעיון ה-HelpExchange נראה משונה וכולם הסכימו שפופובו זה חור ואין מה לעשות שם.

סופיה, אגב, לא השאירה עלינו רושם מיוחד. לזכותה ייאמר שראינו אותה רק בגשם שוטף ולכן דילגנו בין מוזיאונים וכנסיות ולא ממש הסתובבנו בחוץ.

 בכנסיה רוסית זכינו לראות הטבלה של תינוקת מתוקה להפליא. אמא שלה היתה נרגשת עד דמעות, אבא היה אדיש והכומר היה איש מרשים מאוד -; גבוה גבוה, עם שיער שחור ארוך מאוד וקול צלול ועמוק. את הטקס עצמו לא כל כך הבנו. היה שלב שגזרו לתינוקת קווצת שיער וחשבתי על ה"חלאקה" שמקובלת אצלנו. כל הזמן נכנסו אנשים והדליקו נרות במעמד מיוחד בכניסה ונזירה מבוגרת עמדה ליד וכיבתה כל נר ברגע שהתחיל לנטות בזווית חשודה.

מסופיה נסענו לפלובדיב, עיר יפהפיה. העיר העתיקה שלה קטנטנה והסמטאות מזכירות את צפת, רק רחבות יותר. היא נראית פשוט יותר פרושׂה. לקחנו חדר בהוסטל יפה ונעים עם צוות נחמד. גם הפעם היה חום אימים כשהגענו ושוב הזיעה נוטפת והחולצה נדבקת לגב... לא בחורות כמונו תישברנה! מקלחת זריזה ויוצאים לסיבוב. העיר תיירותית, אבל נראה שהיא עדיין מצליחה לשמור על הייחוד שלה. יש בה הרבה גלריות שחלפנו על פניהן והרבה כנסיות, שלתוכן דווקא נכנסנו. העושר של הכנסיות (מבחינת המספר שלהן והאמנות הדתית שבהן) עומד בסתירה לאתיאיסטיות שנראית מבוססת פה בלבבות. מעניין.
 

אחרי הטיול בעיר התיישבנו בסוכת הגפנים במסעדה שמאחורי ההוסטל ומצאנו את עצמנו בהופעת ג'אז מצוינת. גם הפעם החום נשבר כשבמרחק התחילו ברקים ורעמים, שהביאו איתם רוח אדירה ומתכי גשם חורפיים. הלהקה התמודדה עם המצב באומץ לב ראוי להערכה, אבל בסופו של דבר גם הם נשברו וכולנו הלכנו הביתה. הגשם ירד כל הלילה ואצלנו היה חם וטוב. ישנו בשלווה נהדרת.

למחרת החלטנו להמשיך הלאה. לא היה לנו ממש מה לעשות בפלובדיב מעבר למה שכבר עשינו, ושבת בפתח אז כדאי לזוז. הבוקר הלך לנו על העוקם, אבל בסופו הצלחנו לעלות לאוטובוס ולצאת ליעד הבא - וליקו טרנובו (Veliko Tarnovo). עכשיו אנחנו במירוץ נגד הזמן להספיק להגיע להוסטל לפני שבת -; אין לנו הזמנה כי לבודדים שמדברים אנגלית מאלה שתפסנו בטלפון לא היה מקוֹם פנוי (ואצל האחרים אין לדעת), אין לנו מושג איפה עוצר האוטובוס ואין עוד תיירים איתנו, השעה כבר שלוש ועכשיו פתאום האוטובוס עוצר... נו, מה עבודות בכביש עכשיו, מה?? אתם לא מבינים שאנחנו צריכות להגיע? אין מה לעשות -; אנחנו בדרך, את מה שיכולנו לעשות עשינו. עכשיו אפשר רק לנשום עמוק ולייחל שהמכשולים יוסרו ונגיע בזמן. מרגע שנרגעתי העולם כולו התגייס לעזרתנו -; הכביש נפתח, האוטובוס דהר קדימה והגענו לתחנה הסופית, שנמצאת מחוץ ל-וליקו טרנובו. מיד תפס אותנו בולגרי נחמד ולקח אותנו לאוטובוס שאנחנו צריכות; מהאוטובוס אשה מבוגרת עם חיוך מלא שיני זהב גירשה אותנו בצחוק ברגע שהגענו למקום אליו רצינו להגיע; ואחרי כמה דקות בהן הלכנו ברחוב והסתכלנו על הוסטלים מעופשים ומגעילים צצה לפנינו פתאום נערה חמודה עם עיניים גדולות ובקול גבוה ומבטא מצחיק שאלה באנגלית: "אתן מחפשות חדר? בואו איתי, אמא שלי משכירה חדרים אצלינו בבית!". יאלי ואני הסתכלנו עליה מופתעות -; מאיפה צצת פתאום? אבל היא היתה כל כך חייכנית וכל כך חמודה שהיה ברור שנלך איתה לאן שהיא תוביל אותנו. מתנשפות צעדנו בעקבותיה בסמטאות הקטנות ותוך רבע שעה הגענו לחדר שלנו -; יפה, נקי, מסודר, עם נוף יפהפה ומרחיב לב אל היער וההרים השכנים.
 

עוד עשר דקות שבת ואנחנו הגענו בדיוק למקום הנכון. פרקנו את הדברים, שילמנו מראש, סידרנו סידורים אחרונים, הדלקנו נרות וקיבלנו את השבת בברכה.