אופפיסט? שטויות...
מוגולים בגודל חיפושית? בטח!
מה באמת מאתגר?
סנואו פלאו במסלול כחול עם ילדה בת שמונה בין הרגליים!!
אז אחרי כמה עשורים של גלישה לבד, בשנה שעברה לקחתי את המשפחה לארבעה ימי סקי בשאמוני. המדריכה דומיניק הנפלאה נתנה יופי של בסיס לשלושת ילדיי, וגם לימדה אותי הרבה על איך להדריך ילדים - אני ואשתי הצטרפנו לשיעורים הפרטיים כמתורגמנים.
השנה הפתעתי את הילדים עם עוד נסיעה לסקי, הפעם לאיטליה. כרטיסי הטיסה לברגמו בזמן חופשת פורים הוזמנו הרבה חודשים מראש, אבל האתר נקבע רק בתחילת מרץ, מכיוון שזו היתה שנה חלשה במיוחד מבחינת שלג באיטליה.
בסוף סגרתי על פילה, שביקרתי בה יום אחד בשנה שעברה, אז בערימות פאודר בסוף ינואר. הפעם הפאודר נשאר רק בחלום, והגלישה על שלג שברובו מלאכותי, לפחות בחלק התחתון של ההר.
אבל הפעם איכות השלג או האופפיסט זה לא העיקר.
הילדים ביקשו יפה שהשנה אני אלמד אותם לבד, בלי מדריך. אז בחודש האחרון ביליתי את הערבים ביוטיוב, בערוצים של מדריכים שמדריכים מדריכים, כדי לקבל עוד כמה נקודות חיזוק מעבר למה שלמדתי מדומיניק.
האתר פילה נבחר כי הוא פשרה טובה בין אתר די גבוה - מתחיל ב 1800 מ, אבל גם לא גבוה מדי עם לא מעט מסלולים בקו העצים. שבועיים לפני שטסנו עוד היו תחזיות הזויות לסופות שלגים קשות באזור, אז לא רציתי אתר כמו צ׳רביניה, שהוא כל כך גבוה שבמקרה סופה לא רואים כלום וסובלים מהרוח. במקרה, שבוע לפני הטיסה כל התחזיות התהפכו. יש כאן שמונה מעלות ויותר, והרבה שמש. כך שמסתבר שהייתי יכול גם ללכת עוד יותר גבוה, אבל באמת המצב לא רע.
בכל זאת הגובה הסביר עושה את שלו ומצב השלג בסדר יחסית לחום.
שכרנו דירה למטה בעמק, שוב מהפחד לשלגים בבוקר הטיסה, אבל הבית מספיק יפה וקרוב לרכבל של פילה שזה לא מאכזב יותר מדי. לילדים אולי קצת, כי בניגוד לשנה שעברה, אין שלג לשחק בחוץ. במקום, אני צריך לעייף אותם מספיק משלג על ההר.
ביום הראשון לגלישה אכן עייפתי אותם מספיק, או הם אותי. אחרי התארגנות ארוכה, שכירת ציוד ולוקר, עשינו חימום וחזרות על מסלול קצרצר עם מסוע שמעלה חזרה.
הבעיה שבניגוד למסוע של הקטנים בשאמוני, המדרון היה תלול מהמצופה למתחילים, ומצאנו את עצמנו מהר מתפצלים לשתי קבוצות - הורה אחד עם שני הגדולים, והורה אחד שמנסה לשרוד עם בת השמונה מבלי ליפול עליה ולרסק אותה.
אחרי כשעתיים הבנו שיהיה הרבה יותר שפוי לעלות ברכבל אמיתי ולא לבלות את כל היום בעמידה על מסוע.
אז אחרי הדרכה קצרה על איך עולים ויורדים מרכבל כסאות, הילדים הסתדרו כולם כמו גדולים.
ומסתבר שהרכבל הראשון מוביל למסלול כחול שמתאים ללימוד הרבה יותר מאשר המסוע המצ׳וקמק שאיתו פתחנו.
ירדנו פעם אחת עם כל המשפחה בערך ביחד, ואז הצעירה יצאה להפסקה קצרה. אני ניצלתי את ההזדמנות לקחת את הגדולים יותר, בני 13 ו 10, במעלה רכבל נוסף Leisse. מסתבר שיש הפרש גדול בין האורך של הרכבל הראשון לשני בפילה. הרכבל השני הוא רביעייה מהיר, ומגיע למרחב עם המון מסלולים אדומים לא מאוד קשים, ומסלול כחול אחד ארוך , 15. הצלחתי לשמור על איפוק לא אופייני לי, וירדנו כל הדרך בכחול. כבר שכחתי איך זה מרגיש כשגולשים לאט ומסביב להר ולא לרדת במסלול האנכי הקצר ביותר, וכעבור כחצי שעה הגענו למסעדה באמצע ההר שבה קבענו להפגש. כאן היתה אכזבה לא קטנה כשגילינו שבשעה שלוש אין יותר אוכל באיטליה, רק כריכים ישנים, וחלום הפיצה באמצע ההר ניגוז באכזריות. השארתי את אשתי עם הילדים ופאניני מאכזב, ועליתי למסלול אחד עצמאי. עליתי הכי גבוה שרק אפשר בפילה, 2700 מטר, ובחנתי את מסלול 27 שחור, שבשנה שעברה לא יכולתי להגיע אליו, כי הרכבל היה סגור בגלל הסופה. אני חייב לומר שלא התלהבתי יותר מדי. הוא די תלול, אבל מושטח לחלוטין ועם שלג די קשה עכשיו. גם הסקי הבינוני ששכרתי לא עזר, כי הוא לא ממש מחזיק טוב בקרח. מה גם שבכל הדרך בעליה פינטזתי על שדה מוגולים שראיתי אבל התפתיתי לשלט השחור במקום ללכת על התוכנית המקורית של לגלוש ליד אדום 9.
בכל זאת היה כיף להשתחרר קצת מהסנואו פלאו ולגלוש מהר ותלול.
מסקנות מהיום:
1. שחור זה אולי קשה, אבל כחול עם ילדה בין הרגליים זה קשה ומעייף הרבה יותר.
2. חשוב לחפש את ההקלות הקטנות כשגולשים עם משפחה. שכרתי לוקר משפחתי צמוד לרכבל. 55 יורו לארבעה ימים, ומאפשר לאפסן בקבוקי מים וכריכים במהלך היום (במקום לסחוב הכל על הגב או לקנות), וחוסך את הבלגן של לסחוב ציוד סקי כשעייפים בערב.
3. זה כיף גדול לחלוק את חוויית הסקי עם הדור הבא. חשוב להגיע עם האנרגיות והסבלנות הנדרשות, כי האתגרים שונים מאוד מגלישה עצמאית.
