ושוב יצאנו אל הדרך

עזבתי את בנגקוק רק לפני כמה חודשים, לאחר טיול ארוך במזרח. לחזור אליה לאחר זמן כה קצר, זה כמו לחזור הביתה מחופשה ארוכה. שום דבר לא ברח לשום מקום.
הכל עוד נמצא כאן, החום, הלחות, נשות ה"שבטים" שמטיילות הלוך ושוב בקאוסן, מנסות למכור לכל תייר את קולות הצרצרים ביערות הצפון ואף אחד לא קונה. שוב ושוב אני תוהה איך הן מצליחות להתפרנס ואם הן מצליחות למצוא מישהו שיסכים לקחת איתו הביתה פיסת עץ שמשמיעה קר...קר... קר
גם ה"קשר הישראלי" עוד שם ו"המרכז למטייל" ו"שושנה" והמסעדה הלבנונית. החבדניקים ממשיכים למכור לנו חזרה בתשובה יחד עם ארוחות שבת. כל שני מטר עושים פוט מסג' שמפיג את עייפות ההליכה המרובה בשוק והדגיגים הקטנטנים ממשיכים לנגוס בעור היבש שבכפות רגלינו בפיש ספא שבכל פינה. שוק הלילה ושוק יום ראשון ואתה מסתובב שם, נוטף מים רבים שמדגדגים את גבך וגולשים עמוק לתוך המכנסיים ולא יכול שלא להתפתות ולקנות.
והבננה לולטי והפאד תאי והפירות העסיסיים בכל דוכן ואתה טועם כאן ושם ומתחיל לתהות אם המכנסיים עוד יעלו עליך בסוף הטיול. מזל שהיינו שם רק יומיים.
רכבת הלילה מבנגקוק לצ'אנג מאי עמדה לצאת בסוף היום השני לשהותנו, אבל רק עמדה ולא יצאה. מרטין, סוכן הנסיעות הידוע והאמין, הבחור החכם הזה, שרבים מאיתנו רק מכירים וירטואלית, נפגש אתנו לארוחת ערב כדי לתת לנו את כרטיסי הרכבת שרכש עבורנו ואנו הזמנו גם את שלמה מבנגקוק לאותה ארוחה והעברנו ערב מעניין וטעים עם שניהם באחת ממסעדות הקאוסן.
מרטין בישר לנו שבשל הגשמים וההצפות אין כרגע רכבות ואנו אמורים להחליף את הכרטיסים במה שנרצה - טיסה (שעולה פי ארבעה) או אוטובוס שעולה בערך אותו דבר. החלטנו על אוטובוס לילה. עשר שעות של ישיבה-שכיבה שלאחת כמוני, בוגרת הודו שנסעה כבר 30 שעות רצופות באוטובוס, זה ממש קלי קלות.
אלא שבאוטובוס, באחת ההפסקות גילינו שהלפ-טופ של אבי, ששכב בטוחות בתרמיל קטן מעל ראשו, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחת בלילה ואנחנו מתעקשים להזמין משטרה. כל האוטובוס מחכה. מגיעים שוטרים שזקוקים למתורגמן ואנחנו, בתנועות ידיים, באנגלית בסיסית ובעזרתה של אחת הנוסעות, מנסים להסביר את אשר אירע. השוטרים מציעים לחפש בחפצי הנוסעים ואנחנו, למרות שיודעים שאין סיכוי שהוא יימצא שם, כי מי שלקח בוודאי ידע היכן להחביא, או מזמן כבר ברח משם, מסכימים בלית ברירה.
מגיעים לצ'אנג מאי בחמש וחצי בבוקר ומיד מקבלים את החדר שגל, הסוכן בצ'אנג מאי, הזמין עבורנו. Mandala House הוא גסט האוס נחמד, נקי, עם כל מה שצריך בחדר, כולל מיני בר, טלויזיה, מזגן, נוחות מירבית, מחיר לא זול במיוחד - 750 באט.
ביומיים הראשונים בצ'אנג מאי אנו חוזרים על אותו ריטואל של בנגקוק - שוק לילה ושוק יום ראשון ושוק יום ועיסוי רגליים (וגם צוואר, ראש וגב) ואוכל ועוד אוכל ועוד אוכל. בתאילנד אי אפשר להישאר רעב, גם אם רק פרוטות מעטות מצויות בכיסך. 20 באט ארוחת פאד תאי בדוכנים, 30 - אם אתה רוצה להתפרע ולהוסיף עוד משהו לצלחת (3 - 4 שקלים בסך הכל) לא שאין ארוחות יקרות פי כמה וכמה, אבל למה? אתם יודעים כמה טעים האוכל בדוכנים? אפילו לצמחונית שכמותי.
ביום השני, באחד השיטוטים שלנו בעיר העתיקה אני רואה מודעה עם בחורה "עטופה" בגורי נמרים שמתרפקים עליה ואני מתעקשת: זהו, זה מה שאני רוצה, בייבי טייגרס ללטף, להרגיש את העור הרך שלהם, לראות את העיניים היפהפיות האלה. ואם אני רוצה - אז זה מה שעושים. לוקחים טוק טוק ונוסעים. כעבור כשעה של נסיעה מגיעים למעין גן חיות, משלמים 520 באט אם בוחרים ללטף את הגורים (דווקא הנמרים הגדולים והמפחידים עולים פחות) ונכנסים. את ההנאה שלי תוכלו לראות בתמונות, אם אצליח להעלותן.
ביום השלישי אנחנו הופכים רציניים יותר ומחליטים בעצה אחת עם גל ללכת על טיול יום לדוי אינתנון. פארק ושמורת טבע שבתוכה מצויות שתי פגודות מרשימות - אחת למלך, אחת למלכה.
נוסעים במיניבוס עם המדריכה "אוי" ואבי קורא לה כל הדרך "אוי ווי" וגם מסביר לה למה והיא מובילה אותנו בדרך יפהפיה למפל אחד ועוד אחד, לכפר של שבטים שעוסקים במלאכת יד, לארוחת צהרים טעימה, לנקודה הגבוהה ביותר בתאילנד (2500 מטר) ולפגודות המרשימות שממרפסתן רואים 360 מעלות של נוף ירוק (אם אין ערפל, והיה כזה).
ביום הרביעי לשהותנו בצ'אנג מאי אני מחליטה להיות גיבורה ורוצה אומגות בג'ונגל. אבי מחליט שיש לו פחד גבהים ונשאר, ואני יוצאת, גיבורה גדולה, לדרך.
 כשמגיעים למקום, בתוך גו'נגל יפהפה שכל גווני הירוק שראיתם אי פעם בחיים שלכם מתרכזים בו, לוקחים אותי שני גברברים תאילנדיים צעירים, מלבישים עלי חגורות, אבזמים ומצווים עלי ללכת אחריהם. כשאנו מגיעים לנקודת ההתחלה, אני מרגישה כיצד רגליי אינן נושאות אותי ועוד רגע הן קורסות מפחד. אבל אני מדברת לעצמי ואומרת: היי פנינה, זה לא מתאים לך להשתפן ברגע האחרון, אוזרת אומץ, מקשיבה היטב להוראות הבטיחות ויוצאת לדרך. איזה כיף!! לרחף כך מעל לעצים, לגלוש קדימה במהירות אל הרמפה הבאה. שני הגברברים מטפלים בי כמו באמא שלהם, שולחים אותי לדרך, אחד מחכה קדימה, השני מאגף מאחור. מקסימים. ההנאה היתה מושלמת וחייבה טיפ גדול במיוחד לשניים.