צ'אנג דאו - אין דברים כאלה

שמונה בבוקר. אני יושבת מחוץ לבקתה על מרפסת בטון מגודרת בגזעי במבוק עגולים, כורסת קש, שולחן קטן. ממולי בקתה נוספת ומאחוריה צוק מיוער. סביבי עצי בננה, מנגו ופירות אחרים. אני מקשיבה לשקט, מצליחה לבודד ציוצי ציפורים שונות, שומעת מרחוק נביחת כלב וכשזו שוקטת אני מצליחה להבחין באוושת רפרוף כנפי הפרפרים המתעופפים מפרח לפרח. שפתו של הטבע.
סוף סוף יש שימוש לחולצות ארוכות השרוולים שהבאתי מהבית. קרירות של בוקר (וגם בלילה היינו צריכים להתעטף בסוודרים ובשאלים כדי להדוף את הקור). כאן לא צריך מזגנים, גם לא מאוורר בחדר. במרכז בקתת הבמבוק מיטה רחבה נוחה ומפנקת. עליה כריות צבעוניות, חלוקי רחצה, מגבות בגדלים שונים, נוצצות מנקיון ולובן. כל זה תמורת 695 באט.
במסעדה הסמוכה השייכת למלון מגישים ארוחות גורמה תאילדיות. יש בתפריט אפילו מדור לצמחונים. נסט 2. זה שם המלון ומנהלת אותו או, אחותה של בעלים שנמצאת בנסט 1 המרוחק כ-700 מטר משם ומציע לאורחי שני המלונות בריכת שחייה ומגרש טניס.
הרבה אין מה לעשות בצ'אנג דאו חוץ משלווה, טיולים רגליים על הכביש המוביל לעיירה ובתוך שבילי הג'ונגל הסמוכים. מערה ובה פסלי בודהה, מקדש במעלה הדרך ובמרחק של כ-20 ק"מ מעיינות חמים. אפשר להיות כאן יומיים, אפשר שבוע וגםחודש. תללוי בך.
כשירדנו מהטנדר שהביא אותנו מהעיירה צ'אנג דאו הנמצאת למטה וראיתי את המקום אמרתי - זהו, כאן נשארים עד סוף הטיול. שלוות עולם. מי צריך יותר מזה?
אתמול, אחרי מנוחה קצרה בחדר אנו יוצאים רגלית לסרוק את הסביבה ומגיעים, מבלי לתכנן, אל המערה המפורסמת. סיבוב די קצר בה מבהיר לי שעד כאן - זה לא בשביל קלסטרופובית כמוני, בעיקר משום שהמשפחה הישראלית שפגשנו בכניסה ושהיתה בדרכה החוצה, אמרה לנו כי יש מקומות בתוך המערה בהם צריך לזחול. לא, תודה. זה לא אני. אני עוד זוכרת את החרדה המלווה בקוצר נשימה שתקפה אותי במחילות בתוך הפירמידות במצרים ואת ה"ריצה" החוצה שהיתה בעצם החלקה על הישבן, כדי לשאוף אויר.
לאחר ארוחת צהרים במלון שלנו, שוב הולכים לנוח. השקט והשלווה מפילים עלי תרדמה שממנה אני מקיצה היישר לטיול לא מתוכנן נוסף שאו מציעה לנו - לנסוע למקדש לא מרוחק שבו מתקיים טקס בניית פסל בודהה חדש. אנחנו נענים בשמחה ומצטרפים אליה ואל ג'ורג', אורח במלון, נוסעים במכוניתו אל המקום.
רחבת המקדש הומה חוגגים בבגדים חגיגיים ומסורתיים. או לוקחת אותנו לדוכן מסוים ומסבירה שכאן המאמינים רוכשים מטילי מתכת ותורמים אותם. הם מוטלים אל אחד משתי בריכות תכה הסמוכות לשלד הפסל שכבר ניצב שם. אש חזקה עולה מתוך בריכות ההתכה ופרחי נזירים בלבן מזינים אותה בשקי פחמים. האש בוערת בשלל צבעים ומעלה עשן רב, בינתיים נכבדי הנזירים תופסים את מקומם סביב הרחבה, תזמורת מנגנת באחת הפינות בכלים שאני רואה בפעם הראשונה בחיי ובמתחם האוכל מחלקות נשות הכפר תבשילי אטריות, אורז, בשרים שונים וירקות מאודים לכל מי שמבקש, בחינם כמובן.
אני מסתפקת בכוס חלב קוקוס מתוק עד שאו מוצאת בשבילי צלחת נודלס חפה מבשר.
אנו מסתובבים בתוך הקהל החוגג, פאלאנגים (כך מכונים כאן המערביים הזרים) יחידים, בשלב מסוים מציעים לנו כסאות מול הרחבה ובמשך שעות ארוכות אנו מקשיבים לרמקולים המשדרים תפילות שהנזירים מתפללים. אני נושאת עיני אל ענני העשן העולים לשמים מבריכות ההתכה ומתפללת לבודהה תפילה פרטית.
כשתפילות הזירים המונוטוניות נמשכות זמן רב מדי לטעמנו, אנו מחליטים לפרוש ומבקשים מאו לחזור למלון. הבקשה נופלת על אוזניים קשובות, גם לה כנראה היה יותר מדי, למרות שהיא מסבירה שהתפילות מתארכות כי הבודהיסטים פונים לאלי כל הדתות באופן פרטי. היא גם מסבירה כי גם לה זו הפעם הראשונה להיות נוכחת בטקס כזה.
למרות ההחלטה לפרוש, די חבל לי שאנחנו לא נשארים לראות את הפעילות לשמה הגענו לטקס - בניית הפסל עצמו.
הבוקר, אחרי הקפה והסיגריה על המרפסת וארוחת בוקר מפנקת ברחבת המסעדה, אנו יוצאים במסע רגלי לעבר המקדש שנמצא בראש ההר. עוברים בנופים ירוקים, עם עצי טיק גבוהי צמרת, מטעי בננות וערב רב של צמחים טרופיים בעלי עלי עק, פרחים צהובים, אדומים, סגולים, פרפרים מצוירי כנפיים שאפשר לראות אותם רק כאן, מתעופפים מולנו ולפנינו, מראים לנו את הדרך.
 510 מדרגות מובילות בקצה הדרך הירוקה אל מרומי המקדש המוזהב, משום רואים עוד נופים ירוקים שאין מילים בשום שפה לתאר אותם וגם המצלמה יכולה לבחור רק פיסה מתוך התמונה הכללית.