אתיופיה חלק רביעי שבטים ניאנגטום, מורסי וקונסו

הבוקר התחיל בנסיעה לשבט ניאנגטום חוצים את נהר מאגו ומגיעים ל"עיר" של השבט שהיא לא יותר מקיבוץ קטן ומוזנח אבל יש בו מסעדה קטנה והתושבים לובשים ג'ינס וטישרט. אכלנו ארוחת בוקר ואחריה הלכתי עם אחד המקומיים לביצה באזור לראות שם כמה ציפורים מעניינות ומשם המשכנו אני, דסטה ועוד חבר מקומי שלו לכפרים של השבט. דסטה סיפר לי שבכפר עליו אנחנו הולכים ישנה איזו חיית בר שהם תפסו ובייתו אבל לא הצלחתי להבין ממנו על איזו חיה הוא מדבר הכפר עצמו מורכב מכמה ביתנים קטנים דמויי איגלו עשויים מענפים ומוקפים בגדר עשויה גם היא מענפים יבשים של שיחי מדבר מקומיים ומסביב רק מדבר, מדבר ועוד מדבר. נשות הניאנגטום מתהדרות במאות שרשראות על צווארם ומעטרות את חצאיות עור הפרה שלהם בחרוזי מתכת ודסטה דאג שגם הן יעשו עבורי ריקוד מסורתי, למעשה הוא לקח את כל נשות הכפר לכפר הסמוך כדי שיהיו מספיק נשים עבור הריקוד ואחר כך ביקש שהם יביאו את החיה שהוא הזכיר קודם לכן והם חזרו עם חתול שנראה בדיוק כמו חתול ביתי רגיל רק עם אוזניים גדולות יותר הם קשרו לו חבל בתור רצועה והא תוקף ומשמיע קולות שמזכירות יותר פומה מאשר חתול (כנראה שאצלם לשים לו רצועה על הצוואר נקרא לביית אותו) בקיצור חתול מסכן באמצע המדבר בכפר קטן של שבט אפריקאי ובסוף הזקנות של השבט (דסטה טוען שהזקנה מבניהן בת 130 ) עשו לדסטה ברכה וירקו לו על הידיים והוא הסביר לי שזה מביא מזל ואריכות ימים ועכשיו הוא מאמין שהוא יגיע לגיל של זקנות השבט. הוא אומנם שאל אם אני רוצה גם ברכה אבל ויתרתי על התענוג המפוקפק ומשם חזרנו לעיר לארוחת צהריים, בדרך לעיר דסטה מצא על הריצפה צלב קטן של ישו הצלוב והתרברב בשיא הרצינות שזה בגלל שהוא מבורך ואחר כך בארוחת הצהריים הוא זכה בהגרלה שיש על הפקקים של בקבוקי הקולה בבקבוק נוסף ואז הוא כבר ממש היה בעננים (למרות שבמסעדה לא הסכימו לכבד את המבצע ולא נתנו לו כלום), באזור של העיר היו פרפרים כחולים ענקיים ויפיפיים אבל רק כמה בודדים ולא בכמויות גדולות דסטה לקח אינג'רה לדרך עבור מנסה שלא רצה לחצות איתנו את הנהר למרות שדסטה אמר לו שבצד שלו אין אוכל. חצינו את הנהר חיכינו עוד כמה דקות שמנסה יסיים לאכול ויצאנו לעבר הלודג' הבא בקבת שבט מורסי. בדרך חלפנו על פני נוף נהדר עם עצי "ורד המדבר" וטילי טרמיטים בגובה 3 מטר בערך ועוד צמחיה מעניינת וקצת בעלי חיים בעיקר ציפורים, מידי פעם עצרנו כידי לצלם ודסטה אמר שאנחנו ממהרים ושנגיע יותר מאוחר למה שנקרא "ניו יורק"ששם טילי הטרמיטים גבוהים בהרבה והרבה יותר מרשימים ואת כל הצמחיה והציפורים אפשר לראות בלי סוף בפארק מאגו שבו נבקר מחר אז הסכמתי לוותר והמשכנו ללודג' בדרך דסטה סיפר לי על שבט מורסי שנראה מחר, זהו השבט האלים ביותר מבין השבטים בדרום אתיופיה ואי אפשר להגיע עליו בלי מלווה עם נשק וזה למרות שלבני שבט מורסי יש נשקים משלהם (בעיקר קלצ'ניקובים) ובן שבט מורסי שלא גנב מעולם לא נחשב גבר והוא סיפר לי על בחור אנגלי אחד שהחליט ללכת לשבט ברגל ובני השבט שדדו אותו ולקחו לו הכל מהתיק ועד הבגדים והנעליים והאנגלי הלך להתלונן על התקיפה ומאוחר יותר המשטרה מצאה בבתי השבט את הדרכון והכסף של האנגלי חתוכים לחתיכות ותלויים על הכירות כדקורציה מכיוון שהם עדיין לא ידעו מה זה ואיך משתמשים בזה (היום הם כבר יודעים טוב מאוד ולא ירשו לכם לצלם בלי כסף) את המצלמה שלו הם שברו לשניים כידי לראות את התמונות בפנים. אבל דסטה הרגיע אותי ואמר שהם עדיין לא הרגו מעולם תייר אז אם הם יהרגו מישהו זה אותו ואת מנסה, ומכיבן שאני לא מאמין שדסטה באמת חשש לחיו הבנתי שאין סיבה מוצדקת לדאגה אספנו את השומר עם הנשק ונסענו לפארק הלאומי מאגו בו גרים שבט מורסי ועוד הרבה חיות בר אפריקאיות ישבתי על גג הג'יפ בכדי לראות טוב יותר והכן ראינו מיני אנטילופות למיניהן עופות דורסים ועוד אבל לא היה שם אפילו צמח אחד מהצמחים שדסטה אמר שנראה בלי סוף בפארק ולא ראינו ולו ציפור אחת מהסוג שרציתי לצלם אתמול ודסטה אמר שאנחנו ממהרים ונראה המון כאלו בפארק וזה היה ממש מבאס כי האמת היא שדווקא היה לנו מספיק זמן ולא היה קורה כלום אם היינו מגיעים ללודג' מאוחר יותר וכך למדתי שוב לא לסמוך על אף אחד ובעיקר לא על אתיופים שנתפסים בלי סוף כשקרנים ומשקרים גם אם לא יוצא להם מזה שום תועלת. בדרך לכפר של שבט מורסי ראינו מספר נערי מורסי מסתובבים ביער עירומים לחלוטין וצבועים בצבעי מלחמה, בכפר עצמו הייתה מסיבת חתונה וכולם רקדו בפראות במעגל עם חניתות מקלות ורובי קלצ'ניקוב והשמחה הייתה רבה, הם העבירו ביניהם כלי גדול מגולף מעץ בגודל של סיר של הצבא ובתוכו מים אפורים עכורים עם חתיכות שחורות צפות בתוך המשקה שדסטה הסביר שזו בירה מקומית ואז הם הגיעו אלי ונתנו לי לשתות מהמים העכורים, טעמתי קצת ולמרבה הפלא היה לזה טעם שבאמת הזכיר בירה, אומנם בירה שנעשתה במי ביוב אבל בכל זאת בירה. בנות שבט מורסי שוברות את שיניהן התחתונות הקידמיות ועושות חור ענק בשפתן התחתונה בו הן משחילות צלוחיות עץ גדולות ולפעמים הן משחילות צלוחיות גם בתנוכי האוזניים. והגברים לבושים במעין חצאיות בד ארוכות ועל בטנם שורות, שורות של צלקות קטנות כשכל שורה מסמנת בן אדם שאותו הרג האיש. מידי פעם ניגש אלי אחד מהם ומשך אותי בידיים וביקש שאני יצלם אותו אבל לא רציתי והם לא מוותרים עד שהשומר עם הנשק או דסטה בא ומפסיק אותם אבל כך גיליתי שכשאומרים להם לא ומתעקשים על כך הם יורדים במחירים למחירים נורמליים (עד כמה שזה נורמאלי לשלם עבור תמונה) ואחרי כל החגיגה הלכתי לראות אותם בשיגרת הכפר שלהם, הזקנות יושבות בפתח אחד הבתים ומקשקשות הגברים עסוקים בעיניניהם אשה אחת טוחנת קמח על סלע גדול וילדים ותרנגולות מתרוצצים חופשי ובאחד הצילומים שעשיתי גיליתי שהארנק שלי לא עלי ונזכרתי בסיפור של דסטה שמי שלא גונב בשבט לא נחשב לגבר ולא יכולתי לשלם עבור התמונה אז אמרתי את זה לדסטה שהיה המום אבל בסופו של דבר הסתבר ששכחתי אותו באוטו ואף אחד לא גנב לי אותו ולא קרע אותו ותלה על הקיר ומשם המשכנו למקום שנקרא ניו יורק ונמצא באחד הכפרים של שבט קונסו. המקום עצמו יפה וההליכה מלמעלה וגם בין העמודים לוקחת כשעה אחת וזה גם ככה על הדרך אז לא כדאי לוותר ומומלץ לשלב את זה עם ביקור מודרך בכפר של שבט קונסו אשר בונים את בתיהם בצורה מאוד יחודית מעץ ומאבנים שבהן משתמשים בעיקר לבנות את החומות שסביב מתחם הבית אבל גם לבניית טרסות ולמלחמה. אני קצת התאכזבתי מניו יורק אבל בעיקר בגלל שדסטה אמר לי שמדובר בטילי טרמיטים וזה ממש לא המצב וכשהעמדתי אותו על טעותו הוא רק אמר כן זה כמו טילי טרמיטים ואם זאת למרות שהוא איכזב אותי מספר פעמים הוא היה המדריך הטוב ביותר שהיה לי בינתיים באתיופיה וההמלצה שלי היא לקחת אותו אבל להחזיק אותו קצר ולדאוג שהטיול יהיה לפי רצונכם. אחרי הסיור בכפר קונסו הלכנו לשוק הגדול של שבט קונסו עליו מגיעים אנשים מכל הכפרים בסביבה ובו ניתן לראות את נשות שבט קונסו על חצאיותיהן המיוחדות עשויות בד מפוספס עם מלמלה או איך שלא קוראים לזה בחלק העליון של החצאית. בשוק עצמו אפשר לצלם ללא תשלום אבל כדאי להשתמש בטאקט ולא להטריד אנשים