ב12.00 בצהריים , ארבע שעות לפני הטיסה שלי להודו, כשהציוד בתרמיל מונח ליד הדלת, צלצל בני כפי שהבטיח, לכשירד מההרים נדסקס את אפשרות בואי. שאגות ההפתעה שאני בדרך חיממו את הלב ובו בעת הבטן הצטמקה.
בימים כתיקונם, השיחה עם שני בניי הייתה מהולה בהערכה מצד אחד, ומאידך חשש מכוח מאגי אימהי, שישנה במשהו את דעתם בניגוד לרצונם. יועד, הבכור מצא בשיחות יתרון גם כשלא הסכים , וכינה אותן בעגה המשפטית: "איפכא מסתברא", הווה אומר טוב לשמוע גם את הדברים המנוגדים ,כך שיכולתי לדבר בחופשיות מוחלטת ולהביע דעתי . אבל איך אדלג על כל המשוכות עם "ההודי" הקטן בן ה-24.
שלושה שבועות אימא דעתנית במגרש שלו הפעם? כמה זהירה אני עוד יכולה להיות כדי לא להבעיר אש?
קבלתי רשימה של הרגע האחרון חומוס ,תרופות, משחות והספקתי להגיע לטיסה בדקה ה90. החיבורים בין תרמילאים מתחילים כבר במטוס ובחניות. כל אחד סקרן לדעת לאן ?למה? ובמיוחד אותי הבוגרת מבינם.
הספתח הזה, השיחות עם הילדים שלנו היה המפתח להצלחת המסע הזה . כושר הארגון המידי שלהם ,הפתיחות, העזרה מכל הלב עשתה את הנחיתה בניו דלהי קלה ונגישה. ואכן כבר בשדה התעופה בטשקנט זכיתי בפרטנרית חמודה ומונית משותפת לכיוון main bazar , היעד הנבחר של התרמילאים בדלהי.
בום על קולי. בסמטאות של ה main bazar הסתובבתי בלי הכרה. אנדרלמוסיה ,הליכה בתוך סחף ,רק שלא אתבלבל ואגיע לנקודת המוצא .
מוזר היה לי המנהג שאימצתי בכל המסע , להפליק באחוריה של כל "פרה קדושה" שנקראה בדרכי, ללא יוצא מן הכלל, סוג של התגרות. היה בהן משהו מושך. הן אומנם תועות, עם עיניים עצובות וטרוטות, בודדות ,אבל צועדות בגאון עם הזרם. משתלבות, חיות מהיד לפה, יודעות בדיוק היכן לנוח. שלושה ימים הסתובבתי ככה בהלם כובש ממכת הצבעים שריצדה כל הזמן ,מפושטי יד ומנגינה צורמת של "סוחרים " מציקים. ריחות בלי סוף של משהו לא מוגדר .לא קרה פעם אחת, כשיצאתי לרחוב, שלא עמדה קבוצות גברים מול קיר והשתינה. זה יסתבר הפסקול של הודו.
החדרים במלון נניח מלון, היו בתנאים מינימליים ומעט מקום . כך שכמו כולם ישבתי תמיד בחוץ עם הפנים אל הרחוב .
הכניסה נראית כמו תחנת מעבר . גלים עולים ויורדים . כולם שמחים לשוחח. יש פנאי.
נכנסה ישראלית שזופה עם עיניים רושפות. תמירה ומלאה כבת 50 .שמלתה הכחולה הבליטה את עיני הטורקיז שלה . שערה הגלי והבהיר נח על כתפיה. מאחוריה הזדנב נער גבוה ודק. נראה שעבר את גיל ההתבגרות. שערו פחם וישר כסרגל. לא דמה להודים שסביבו . כמו אייל שנלקח מיער .יפה במיוחד. ידיו עמוסות במטלטלים של "הגברת "והיא מסתכלת אלי במין קריצת עין של גאווה על הרכש שלה לימיה בהודו.
שלטים בעברית זאת עובדה קיימת. מאוחר יותר גם גיליתי שהם מדברים גם עברית.
ביום השני לנחיתה ההתרגשות לקראת המפגש עם אסא בני הולידה רצון להיראות אימא קולית, ל"התמזג " לא לבלוט .לבוש הודימסורתי יכול לעשות את העבודה חשבתי. והתבדיתי.
.ברוכה הבאה להודו. נכון.. הספרים הזהירו ...ואני ביום השני עם אנרגיות מהבית השבתי חיוך לשני ילדים, שצצו לידי מתוך ההמון, ובקשתי למצוא חנות בגדים בבזאר עצמו. הללו גררו אותי במשך שעה לאזור קשה של דלהי. מיליוני אופניים, ועליהם ישנים בצפיפות בעליהם כדי לשמור על הטריטוריה . הם הקישוט המרכזי של עיר הבירה.
בחנות ההדורה הראו לי סלוואר שהיא טוניקה ומכנסיים ,והוספתי גם שרשרת וצעיף. וכשהגעתי לחדר, בשקית הייתה שרשרת ומכנסיים בלבד. למחרת לא התעצלתי .עם אותם ילדים באותו מסלול חזרתי נחרצת ומתכננת איך לבטל את העסקה, ולצאת כשידי על העליונה. פתחתי בהצעה שקטה , שנזמין שוטר ליישב את אי ההבנה שקרתה בקנייה . הכסף הוחזר מיד ובחוץ מצאתי את עצמי מגנה על שני הילדים הקטנים שחיכו לי .חבורה של בני עשרה הכתה אותם על הצלחתם לדוג דג שמן שכמוני.
אין לי ספק .משהו מעל לבינתי קורה בארץ הזאת . זה כל כך בלתי נתפס , שכבר בהתחלה איבדתי את הצורך בשליטה . שחררתי . בצלמי ובדמותי בלי שום תחפושת התקפלתי למחרת לתחנה הבאה קאסול .
