אחרי כמעט שבועיים חלומיים באי האלים, בבאלי, נרשמנו לטיול של 4 ימים בסירה שעוברים מהאי לומבוק לאי פלורס. בדרך עוצרים באיים בודדים, פוגשים חיות מיוחדות, משנרקלים. הטיול בסירה יוצא מהאי לומבוק שהוא במרחק 3 שעות נסיעה במעבורת מבאלי, וצריך להתייצב מוקדם בבוקר לצאת לשייט. לכן אני ונעמי, חברה שהכרתי בבאלי ושאיתה אלך לשייט החלטנו שנעצור בלומבוק ליומיים ונכיר גם אותו לפני שנצא לשייט.
יצאנו מבאלי דרך נמל Padangbai שנמצא שעה-שעה וחצי מצ'אנגו. שימו לב שבבאלי יש המון פקקים אז חשוב לקחת בחשבון. הגענו לנמל וישר בעלי סוכנויות ניגשו אלינו וניסו למכור לנו כרטיסים למעבורת דרכם. היינו די תמימות וקנינו כרטיס למעבורת ב500 אלף רופי , בדיעבד מחברים הבנו ששילמנו כפול 2. המלצתי – לסגור מראש דרך ההוסטל נסיעה לנמל + כרטיס או אם כבר הגעתם לנמל, לא לקנות כרטיס אצל הסוכן הראש, לעבור בין הסוכנויות ולהתמקח!
הדביקו עלינו מדבקה שמסמנת שאנחנו יורדות בלומבוק , כי היו עצירות בדרך ב2 איי גילי. בהמשך גיליתי שזה דבר שמקובל במזרח להדביק מדבקה או לשים שרשרת תג ואז להוריד אותה כשהגעתם ליעד או לסירה.
הנסיעה במעבורת , יותר נכון סירה , הייתה די קשוחה, המון מים נכנסו לתוך הסירה והרבה תיקים נרטבו, כולל כל הבגדים של נעמי. סוף סוף אחרי יותר מ-3 שעות במים הגענו ללומבוק.
כשהגענו לנמל, גם חיכו מוניות וסוכנויות, וכאן לא עובדות האפליקציות של המוניות שעובדות בבאלי , אז סגרנו על נסיעה הלוך לכפר שאנחנו הולכות אליו ושיאספו אותנו מהכפר לנקודת איסוף ליציאה לשייט בעוד יומיים. הנסיעה ארכה 3 שעות וכבר בנסיעה ובדרך מרגישים שהאי שונה מאוד מבאלי המתוירת, לומבוק הרבה יותר כפרית ופשוטה. קופים נמצאים בצידי הדרך של הכביש והנהג המקסים שלנו היה איש שיחה , שיתף אותנו על משפחתו ועצר לנו בדרך לאכול אחרי כל הנסיעות האלו ומצרפת המלצה חמה עליו.
Haekka +6282341319979 נהג המונית המקסים שלנו :)
עוד לפני שהגענו ללומבוק הלחיצו אותנו לא להזדהות שם כישראליות כי זה אי מוסלמי. אז כששאל מאיפה אנחנו ושמע שאנחנו מדברות בעברית, חשב שזו הולנדית וזרמנו איתו. אז כדי לשמח אותנו הוא אפילו שם לנו מוזיקה בהולנדית.
בשעה טובה כבר לקראת הערב הגענו לכפר, טאטא באטו Tetebatu. תיכננו שיהיה לנו פה יומיים מלאים אבל עם כל הנסיעות שהתארכו נשאר לנו יום וקצת. בעקבות המלצות שראינו בפייסבוק הגענו ל Sama Sama bungalows, ישר קיבלו את פנינו והייתה בעיה עם החדר שהזמנו , אז השתדרגנו וקיבלנו חדר משפחתי של שתי קומות. נראה כמו צימר עם ערסל במרפסת ונוף לשדות אורז.
נעמי תלתה את הבגדים שלה לייבוש , וישבנו לאכול ארוחת ערב בתוך הגסט האוס או הצימר כמו שקראנו לזה, ארוחה שהייתה טעימה מאוד ושתינו מהיין אורז המקומי שמכינים בכפר שזו הייתה הכנה ליום הבא לכל מה שנראה שמכינים בכפר. היינו כל כך עייפות מהיום הארוך ומלא המעברים והלכנו לישון מוקדם לקראת מחר.
קמנו בבוקר, וכחלק מהמחיר ששילמנו ל"צימר" ב35 שקלים ללילה לזוג! כולל גם ארוחת בוקר, ושתינו טבעוניות אז הכינו לנו במיוחד פנקייק טבעוני עם פירות וקפה בספל שמוכן מקוקוס. והתיישבנו לאכול בקומה העליונה של אזור הישיבה והאוכל שנמצא באוויר הפתוח מול הנוף המהפנט.
החלטנו שננצל את היום כמה שניתן וסגרנו עם עובד המקום שנצא לסיור שהם מציעים להכרת הכפר והאזור. אז הלכנו עם אמד המתוק שהיה איתנו כל היום, הוא הרכיב אותי על האופנוע שלו , ונעמי רכבה בעצמה על אופנוע ויצאנו לטייל.
הלכנו מסביב לשדות אורז ענקיים ויפיפים! אמד סיפר לנו שמגדלים בשדות הכל מהכל, ירקות, פירות, צמחי תבלין, ככה שבתקופת הקורונה לא הייתה להם עבודה ולא הרוויחו כסף אבל לא היה חסר להם אוכל בזכות הגידולים שבכפר. הגענו לבית של בת דודה של אמד, הוא הוציא לנו פרי קקאו טרי מהעץ ופתח אותו מולנו, ידעתם שמוצצים את הגרעין של הקקאו ושהוא ממש מתוק? ואז מייבשים אותו והוא עובר את התהליך לקקאו שאנחנו מכירים ולשוקולד.
בת דודה שלו הציגה בפנינו גם סוגי קפה, והראתה לנו את התבלינים שמגדלים, צ'ילי תיירותי ולא תיירותי (שהוא ממש חריף), וניל, קקאו, קפה והייתה גם אופציה לקנות ממנה וכמובן כמו 2 תיירות טובות קנינו מיד למשפחות שלנו.
המשכנו ללכת בשדות והגענו למפל , שם הייתה הפעם היחידה באותו יום שראינו עוד תיירים חוץ מאיתנו, נכנסנו לים והמשכנו ללכת לתחנה הבאה שהיא יער הקופים. כל הדרך דיברנו עם אמד והוא סיפר על החיים שלו בכפר, גם לו אמרנו שאנחנו הולנדיות, למרות שנעמי בכלל עם דרכון אמריקאי ואני עם פורטוגלי, סיפרנו ששתינו גרות בהולנד. ואז אמד שאל אותי איך אומרים תודה בפורטוגזית. והקשר ביני לבין פורטוגזית מקרי בהחלט, אמנם הייתי בפורטוגל כמה ימים ואני מחזיקה בדרכון אבל לא יודעת לדבר. אני חושבת מהר איך אני ניצלת מהשאלה הזו ופתאום עולה לי המילה ואני נזכרת שאומרים אובריגדו לגבר ואובריגדו לאישה וניצלתי מהסיטואציה.
האמת שנעמי ואני הרגשנו הכי בטוחות שם ואפילו התחרטנו שלא סיפרנו את האמת שאנחנו מישראל כי אני די בטוחה שהיו מקבלים את זה בצורה טובה ונעימה, בהרבה מקומות באינדונזיה בכלל לא ידעו איפה ומה זה ישראל.
הגענו ליער הקופים ובאמת ראינו כמויות של קופים על העצים, פשוט ככה חופשיים , והלכנו ביניהם, והמשכנו לעצור לארוחת צהריים במסעדה מקומית. בדרך אמד שואל אותנו אם אכלנו פיצה אי פעם, ומספר שהוא ראה פיצה מתישהו בטלוויזיה ושהוא שמע שזה דבר מתוק. זה הרגע שהכה בי כמה החיים שלנו שונים וכמה מזל יש לנו בחיים? האם זה מזל שנולדנו בישראל במדינה מערבית ומתפתחת שמאפשרת לנו לטוס ולטייל בעולם, למרבית האנשים לפחות, ושכל אדם אצלנו יודע מה זה פיצה. או שאולי הם האנשים בעלי המזל, שחיים מתוך המשאבים שיש להם בכפר, מהטבע, שמעריכים את הדברים הקטנים שבעבורנו הם כבר מזמן מובנים מאליהם.
המשכנו לטייל ועצרנו בעוד כמה נקודות מעניינות בכפר, ראינו stick fighting שממש כפירושו זה קרב שנלחמים עם מקלות , עם כמויות של מקומיים שבאו לצפות בקרב המשעשע הזה. עברנו אצל נשים שמכינות סרונג , שזה הלבוש המסורתי של האינדונזים, ואפילו הלבישו אותנו באחד כזה, וגם עברנו אצל מישהי שמכינה הכל מבמבוק , קופסאות, תיקים, טבעות והיה סופר מיוחד.
סיימנו את הערב כשחזרנו לצימר שלנו , וישבנו לארוחת ערב וצוות העובדים המקסימים עשו ג'אם משותף, ניגנו ושרו וזה היה ערב קסום ביותר שסיכם את אחד הימים הכי טובים שהיו לי בטיול.
