אינני יודעת איך זה קרה,פתאום נכנס בי הילד הרע.
או שאולי אני כן יודעת, כי זה מה שקורה כששמים בחורה שאוהבת שקט, ולעשות דברים בקצב שלה (ולפעמים מעריכה זמן לבד) עם חבורה של אנשים שצריכה לנהל פרלמנט על כל החלטה, ובסוף להחליט על האופצעה הגרועה.אז אחרי התפרצות זעם 1. על בעל המלון, שקצת רימה אותנו כשהזמנו נסיעות (עוד על זה תכף) אבל בטח לא הגיע לו ו2. על שותפיי לטרק ושותפתי לטיול (שקצת הגיע להם) הבנתי בעיקר שבודהיסטית טובה אני כבר כנראה לא אהיה.
שתי דרכים מובילות מאינלה לסיפו- אחת באוטובוס "לילה" שיוצא בשלוש בצהריים ומגיע בשלוש לפנות בוקר, כנראה עם כסאות מפנקים וכריות צוואר, והשניה מיניבוס "יום" שיוצא בעשר בבוקר ומגיע בחמש בערב. בהתחשב בזה ששתי האופציות שורפות יום שלם, הלכנו על האופציה הקצרה. האופציה הקצרה התארכה לשבע שעות בדרכים מפותלות להחריד וסובלות משיפוצים כבדים, כשבחלק מהדרך זזנו בירידה תלולה בשני קמ"ש, במושב האחורי של מיניבוס צר עם קופסאות על הרצפה וכסאות מתפוררים. יש משהו נחמד בנסיעות ארוכות, זה נותן קצת זמן שקט ומחשבה. אחרי כל הדרמה של הימים האחרונים לקח לי קצת זמן להתנתק ולהתחיל להעריך את יופייה של הדרך.
למחרת לקחנו עוד סיור יקר להחריד ומומלץ להפליא. הוא לקח אותנו בטוקטוק לסיור בכפר של המשפחה שלו, הסביר לנו על בודהיזם מיאנמרי (בניגוד לטיבטי), על המלחמה של השבט שלו (פלונג) עם הקבוצה האתנית המובילה (בורמזיים), על המאפיה התאילנדית שמתחזה למבא, על הממשלה שלא משלמת על כבישים. אמא שלו בישלה לנו צהריים ואז הלבישו אותנו בתלבושות מסורתיות. משם המשכנו למזקקה שבה מכינים יין אורז ולמפל (שאחת מהנשים שהסתובבו איתנו התעקשה בתוקף שהוא בעצם צינור).היה תיירותי וההמלצות המשתפכות ברובן הגזימו, אבל היה נחמד.
כל החנויות בסיפו הן מר משהו- מר בייק ומר פיצה ומר שייק ומר בוק ומר כסף. איכשהו, הצלחנו ללכת למסעדה היחידה שאין לה מר בשם וגילינו בטעות בית מלון יפהפה על גבעה עם בריכה וג'קוזי בחדר, באותו מחיר ששילמנו על הוסטל בלי מים חמים במקלחת ועם עובש על הקירות. אז בשיחוק של הטיול, עברנו למלון והחלטנו על יום בריכה מול הנוף, ועל הדרך ויתרנו גם על כל האטרקציות שיש לסיפו להציע.
להתייחס לרכבת כאטרקציה תיירותית זה קצת מוזר,אבל זה בהחלט העניין ברכבת מסיפו לפין או לין. התייצבנו בתחנה בשעה המוקדמת מדי שמונה ורבע בבוקר וכמובן הרגשנו שאנחנו מאוד מאחרים. התחנה הייתה ריקה וחיכינט לקנות כרטיסים. כשהרכבת הגיעה בתשע וחצי הקרון שלנו היה ריק וכל אחד מאיתנו התפרש על שני מושבים ליד חלון. אומרים שהכסאות הימניים מומלצים יותר כי משם יש נוף מוצלח יותר לגשר, אבל התצפית לגשר נמשכת כחמש דקות בהן נדחסנו כולנו ימינה, ובכל שאר שש וחצי שעות הנסיעה (הגענו בארבע) הנוף מתחלק די שווה, ככה שלא ממש שווה להלחם על כסא בצד ימין.
אם אתם חובבי שקט ונופים כמוני- חוויה מומלצת מאוד, עם נופים של שדות אורז, צוקים, מפלים ועצי ענק (שאני נשבעת שיצאו מסצנה בנסיך הקטן) התחלפו לנו מול החלון. אם יש לכם קוצים בתחת ונסיעות ארוכות בעיקר מעייפות אתכם- וותרו. אוכל בנסיעה כמעט ואין, חוץ מכמה זקנות עם סלים על הראש שצועקות בטון קבוע "coffee cola" לאורך רוב הדרך. אם תראו פעם רוכלת מבוגרת עם שיניים קדמיות רקובות, סל עגול ומשרוקית שמצחקקת לעצמה עם כל שריקה- תדעו שאנחנו, מיסיונרים ישראלים מחלקי מתנות, אשמים.
סיפו היא בית לעולם חי שלם- צרצרים, מקקים, יתושים, סלמנדרות,ציפורים ועכבישי ענק. אבל גן החיות המגוון והמפתיע ביותר היה זה שהועף עלינו מהעלים הרטובים שדפקו על מסגרת החלון הפתוח ומילאו את שערנו. גולת הכותרת הייתה עכבר קטן שהופיע לדקה במערכה הראשונה רק כדי לירות מסכת צרחות שלמה במערכה האחרונה, ממש לפני שהגענו.
פין או לין לא הייתה שום דבר ממה שהבטיחו לנו- גשם שוטף, אוכל מאכזב ועירוניות אפרורית של אסיה. הגשם נזכר שאנו בעיצומה של העונה הגשומה ונתן לנו במכה את כל מנת הגשם שפיספסנו בשלושה שבועות של טיול. אחרי ארוחת בוקר שהעברנו בצפייה במפלים שנוזלים מהגג החלטנו שדי לנו במפלים וגנים בוטנים ולקחנו מונית ישירה למנדליי. מובן שהגשם הפסיק עשר דקות אחרי שיצאנו, אבל עברנו כבר את נקודת האל חזור והמשכנו ולאחר שעה וחצי כבר היינו בפתח האוסטלו בלו.
העברנו שבועיים בלהתחמק מאוסטלו בלואים הפסורים ברחבי מיאנמר בעקבות גלים של דיס המלצות, רק כדי לגלות ביום האחרון את אחד מהוסטלי התרמילאים הכיפיים היחידים במיאנמר שפספסנו לאורך כל הדרך. זה בעיקר מעיד על הדרך שבה חוויה אינדיבידואלית רעה אחת יכולה לקלקל משהו להמון מטיילים אחרים.
איכשהו, היום האחרון והמבולתם הזה הפך לאחד הימים הכיפיים ביותר מזהתקופה- היה לנו בבורמה הרבה יופי, המון תרבות, למדנו והתפעלנו ונרגענו, אבל כמעט ולא היה פשוט יום של כיף טהור. נסענו למפלים בצבע שמים (דבר שדרש מאיתנו לחזור כמעט עד פין או לין), שתינו קפה מצוין, אכלנו אוכל טעים וקינחנו במשחק שתיה. לפתע הכל היה זורם ונעים יותר,כנראה שאלה בסך הכל האנשים הנכונים.
עכשיו אנחנו אורזות בפעם הכמעט אחרונה לעלות על מונית שתתחיל מסע בן כמעט יומיים בדרך הביתה, מסיימות טיול שהיה יכול להמשך עוד המון וחוזרות הביתה. עד העונג הבא.
