תאטון - ערפילים על הנהר

הנסיעה מצ'אנג דאו לעיירה טאתון אורכת כשעתיים בלוקל באס. נסיעה שמדביקה לי את האף לשמשת החלון. גלויות הנוף החולפות מול עיני מקשות להתנתק מהמראה. רק כאן, בצפון תאילנד, אתה מבין כמה גוונים יכולים להיות לצבע הירוק. הבהיר של שדות האורז, הכהה של עצי הליצ'י, הבינתיים של עלי הבננות ועוד ועוד. מי שרוצה לצייר את הנוף הזה לא צריך יותר מצבע אחד על פלטת הצבעים, הוא רק יצטרך למצוא את הדרך כדי להפוך אותו לגווני גווניו.
תאטון שוכנת על שפת נהר והיא בדרך כלל עיירת מעבר למי שצריך להגיע לצ'אנג ראי. אנו החלטנו לישון בה לילה ולגלות מה מסתתר מעבר לכביש האחד שלה. רמזים לכך שיש כאן משהו, אפשר לראות כבר מהכביש. במעלה ההר מציצים כלפי מטה פסלי ענק של בודהה וצריח צבעוני של מקדש.
כשחיפשתי גסט האוס קראה לי אשה תאילנדית מאחת החנויות ואמרה שאם אנו צריכים טיול בסביבה או סירה כדי לשוט לצ'אנג ראי, שנבוא אליה. היא דבר אנגלית טובה, מה שאי אפשר היה לומר על רבים מתושבי העיירה איתם ניסינו לתקשר. ולכן, לאחר שהתמקמנו ב-אפל - גסט האוס שהומלץ על ידי אחת מוותיקות פורום אסיה בלמטייל, הלכנו אל החנות.
האשה סיפרה לנו שיש הרבה מה לראות באיזור ואמרה שיחד עם זה, תיירים רבים לא עוצרים כאן. "הממשלה שלנו לא עושה מספיק פרסום לתאטון, לכן כולם פוסחים עליה", אמרה. אנו רכשנו אצלה כרטיסים לסירה פרטית למחרת היום לשייט עד צ'אנג ראי וביקשנו שתשלח נהג ומכונית לאסוף אותנו אחר הצהרים לסיור בסביבה, במקומות שהיא חושבת שכדאי לראות.
לפעמים אנחנו תוהים כיצד עיירה אחת נידחת במדינה כל שהיא הופכת לפופולרית בקרב תיירים ואחרת, שיש לה נתונים דומים, נשארת באלמוניותה. כך קרה לתאטון.
בעוד פאי, הלא רחוקה הפכה למכה של המטיילים בצפון תאילנד, נזנחו עיירות רבות סביבה, שיש להן לא פחות להציע לתייר.
כשמסתכלים משפת הנהר החוצה את תאטון אל ההר החולש עליה, מנצנצים בזוהר השמש, מבין עצי הג'ונגל הסובב אותם, כמה מגדלים של מקדשים, ראש של בודהה לבן ועוד אחד זהוב. כשעולים למעלה, ברגל או ברכב, מגיעים אל מקדש כל כך מיוחד, שלא ראיתי רבים כמוהו לא בתאילנד ולא במקומות אחרים במזרח. בתאטון וואט אפשר למצוא בכניסה את בודהה מאבן ירוקה, המקדש מעוצב כתערוכה של פסלים, ביניהם מצאתי גם את פסלו של גאנש, האל הפיל ההינדואי. ישנם פסלי דרקונים, תמונות ופסלי בודהה על דמויותיו השונות.
מלבד המקדש, אשר מהמרפסת שלמרגלותיו ועוד יותר מהמרפסת שבמרומי המגדל שלו רואים למרחק של קילומטרים רבים, יש בתאטון פוטנציאל רב לתיירות.
הנהר ובתי ההארחה הציוריים לאורכו, שפע של אפשרויות לטרקים לכפרים שבאיזור, סיורי שייט על נהר הקוק ובעיקר - זהו מקום שעדיין לא הספיק להתמסחר ונותר אותנטי, כמו שבוודאי היתה פאי עד לפני כמה שנים.
למחרת בבוקר ירדנו אל המזרח שלמרגלות הגסט האוס שלנו, לשם הגיעה הסירה לאסוף אותנו. אפשר לשוט לצ'אנג ראי (4 שעות במורד נהר קוק) בסירה ה"ציבורית" שיוצאת כל יום ב-12.30 בצהרים ואפשר לשכור סירה פרטית ולעשות את הדרך כטיול - עם עצירות במספר אתרים לאורך הנהר. אנו בחרנו בסירה הפרטית שבאה לאסוף אותנו בשעה שאנו קבענו - תשע בבוקר.
למרות שזכרתי את השייט באגם אינלה בבורמה מוקדם בבוקר וידעתי שצריך להתלבש היטב, כי רוח הבוקר המצליפה על הפנים כשהסירה טסה על פני המים צורבת ומקפיאה, עדיין היה לי קר. הפליז והצעיף , המכנסיים הארוכים ואפילו חגורת ההצלה שקצת חיממה את הגב, כל אלה לא הספיקו.
עד שהערפילים שכיסו את הנהר לא התפזרו בעקבות השמש, לא יכולתי להוציא את האף מהצעיף שעטף אותי, ובוודאי שלא לצלם. אבל ערפילי הבוקר שרבצו על המים ועל ההרים והשדות שמסביב, הפכו את הנוף לציור סוריאליסטי או תפאורה של חלומות.
העצירות בשווקים השונים לאורך הדרך או במעיינות החמים (56 מעלות צלסיוס - לא ממש מקום לטבול בו) היו פסקי זמן מרעננים מהרוח ורסיסי המים המצליפים.
 ההגעה לצ'אנג ראי היתה מפתיעה: כבר חלפו ארבע שעות? התמקמנו בגסט האוס שנקרא "אורכיד" (אורכידיאה), מקום נחמד עם צוות עובדים סימפטי ותקשורתי.