לאחר הביקור בפרייבורג (עליו כתבתי בפוסט הקודם) התחלתי בדרכי לכיוון מרכז היער השחור. עוד לפני שיצאתי לדרך הזמנתי מלון באופנאו ורציתי להספיק לעבור בשני מקומות בדרך: חור המכשפה והעיירה טריברג.
הדרך מפרייבורג במעלה ההר הייתה מאוד נעימה ובשלב מסוים של הנסיעה ראיתי שלג בצד הדרך, ערימות השלג הלכו וגבהו ככל שהמשכתי בנסיעה ומד הטמפרטורה ציין שהטמפרטורה בחוץ היא 3 מעלות מתחת לאפס, לי זה לא הפריע כיוון שהחימום באוטו עבד בצורה מצוינת.
לא היה לי GPS אז ניווטתי לפי חוש לחור המכשפה (מיותר לציין שהיו התברברויות) וכשהגעתי לשם גיליתי שהמקום נמצא בתרדמת חורף ממנה יתעורר רק כמה ימים לאחר שאעזוב את היער השחור.
כמובן שצילמתי כמה תמונות של הפלג שזורם ליד הטחנה ושל גלגלי המים (אם כבר אז כבר).
מחור המכשפה המשכתי בדרך פתלתלה אל היעד הבא שלי, העיירה טריברג שבה נמצאים המפלים הגבוהים ביותר בגרמניה ומוזיאון היער השחור. מזל שקניתי את כרטיס היער השחור כי חסכתי עשרות יורו על הכניסות למפלים ולמוזיאון. האווירה בטריברג רגועה מאוד והשלג שכיסה אותה תרם מאוד לכך, מהרגע שהגעתי לטריברג נכנעתי לאווירה הרגועה שיש בה והאטתי את הקצב. הרחוב הראשי קצת מתוייר ומלא חנויות מזכרות, אבל אחרי שיחה קצרה עם עובר אורח קיבלתי המלצה על קפה ועוגה ב'קפה אדלר' (אחד המקומות הוותיקים בטריברג).
הביקור במפלים היה שווה ומכיוון שטיילתי מחוץ לעונה נהניתי משקט ושלווה. בכניסה למפלים רכשתי שקית בוטנים כדי להאכיל את הסנאים (שעל פי השמועה קיימים שם) אך כנראה שהם החליטו שקר להם מדי ונדדו לארצות החום. הייתה לי כוונה לבקר גם במוזיאון היער השחור שבעיירה אך אילוצי זמן הכריעו אותי והחלטתי לוותר הפעם ולבקר בו בפעם הבאה.
שמתי את פעמי לכיוון אופנאו והשמש החלה לשקוע על אף שהשעון הראה ארבע וחצי.
כיוון שכל הניווט התבצע על פי חוש, ידעתי שכשירד החושך מלאכת הניווט תהפוך לקשה הרבה יותר ולכן שאפתי להגיע כמה שיותר מהר לאופנאו. נסעתי בדרכים צרות מפותלות ברחבי היער השחור והחושך כבר ירד. המהירות שבה הכל הפך להיות חשוך הפתיעה אותי.
הנסיעה בלילה בפיתולים, בעליות ובירידות של היער השחור לא היו הדבר הכי כיף בעולם והעובדה שלא היה לי מושג היכן אני נמצא ולאן עלי להמשיך לא תרמה להגעה שלי לאופנאו. מרחוק ראיתי אורות של תחנת דלק וישר ידעתי שפה הדברים הולכים להשתנות.
קניתי קפה, מאפה משובח וספר כבישים של היער השחור (שעד היום אני שומר אותו בבית כמזכרת לתמימותי ולתפישה הכל כך ישראלית של 'יהיה בסדר') והבנתי כיצד להגיע לאופנאו. לאחר נסיעה לא קצרה הגעתי לאופנאו ובבירור באחת החנויות שבעיירה הבנתי שעברתי את המלון ושעלי לחזור שני ק"מ אחורה. כשלא הולך אז לא הולך ומציאת המלון לא עברה בצורה חלקה וגזלה עוד כרבע שעה.
הגעתי למלון ולאחר התארגנות זריזה בחדר בדקתי את הבריכה הקטנה והמפנקת שיש במלון משפחתי זה. הטבילה בבריכה החמה גרמה לי לתחושה מצוינת והזכירה לי את הביקור במרחצאות קיידל בערב הקודם. אחרי הביקור בבריכה וארוחת ערב על בסיס חטיפים ונפלתי למיטה כיוון שהעייפות שהצטברה במהלך היום הכריעה אותי. בביקור שהתקיים שנה מאוחר יותר גיליתי לצערי כי בעלת המקום נפטרה והמקום נסגר.
