בכל מדריך שקוראים לקראת הנסיעה להודו, (ואני באמת מתכוון לכל מדריך), מזהירים שלא לעשות את הימים הראשונים בדלהי. מספרים שהמיין באזר המפורסם של הודו יכול להפחיד, לאיים, להראות דברים שלא נכון לראות ביום הראשון במיני-יבשת העצומה הזאת. הכל נכון, חוץ מהאמירה השלישית
אחד הדודים שלי שלח אותי למסע עם משימה - לנסות לזכור מה הריח של כל מקום שאני מבקר בו. ללונדון היה קצת ריח של אבן, לפריז היה ריח של מאפים, לונציה היה ריח חזק של גלים ולמצרים היה ריח של על האש, ברצינות. לניו דלהי יש ריח שונה לחלוטין.
לניו דלהי יש ריח
לניו דלהי יש ריח אחר. ריח חמוץ-מתוק כזה שהיה מוכר לי מאיפשהו. הרחתי אותו כבר בעבר. הוא הזכיר לי ריח של התחנה המרכזית בתל אביב. ריח של רחובות נסתרים בתאילנד. בשלב מסוים נפל לי האסימון - זה ריח של עוני.
ולמרות הריח - אסור להתעלם ממנה
לא מעט מבקרים בהודו פוסחים על החלק הזה של המדינה למרות החשיבות שלו. לכולם יש אותה סיבה - העוני הוא מראה לא פשוט. אבל הכי קל זה להתעלם.
הנה כמה נתונים מעניינים על העוני בהודו על פי הבנק העולמי החדש:
• כ-456 מיליון אנשים בהודו (41.6%) מוגדרים עניים
• מי נחשב עני? כל מי שמרוויח פחות מדולר ורבע אמריקני ליום. כן, מה ששמעתם. כל מי שמרוויח בערך חמישה שקלים ליום.
• והנה עוד נתון מפתיע - שליש (!) מעניי העולם חיים בהודו
חוק חשוב במסע - בחיים לא לסתום האף
הכי קל זה להתעלם מהדברים הקשים במדינה שבה אתם מטיילים. אמירות כמו ״אני לא רוצה לפגוש את העוני״, או ״אני לא רוצה לחוות את הקושי״, או ״אני מוכנה לטייל רק במקומות שעושים לי טוב על הלב״ יהפכו את הטיול שלכם לקל יותר - אבל יחד עם זאת, לפחות אמיתי.
ולא רק בהודו
וזה לא נכון רק כלפי טיולים, ובטח שלא רק כלפי הודו. יש לנו בחיים נטייה להתעלם מדברים שמפריעים. להפוך אותם ללא קיימים. להתעלם ממשברים שיש לנו במדינה, להחליק את העובדה שיש מסביבנו בעיות שדורשות הכוונה, לטאטא מתחת לשטיח כל מה שלא עושה לנו נעים על הנשמה.
ואני אומר ההיפך-
צאו לראות את מה שקשה.
שימו זרקור גם על הבעיות.
והכי חשוב - כשיש משהו מסריח - אל תסתמו את האף.
להצטרפות לקבוצת וואטסאפ שקטה עם הבלוג בכל יום >> https://chat.whatsapp.com/HETx2JRGizX78bgR10rLRy
