כבר כתבתי בעבר על כמה אני ונסיעות לא חברים טובים. מי כן חברים טובים? הודו ונסיעות. נסיעה קצרה פה אורכת 12 שעות, בינונית 17, ויש תיירים שמתפארים ביכולות הנסיעה שלהם אחרי שלקחו אוטובוס של כמה ימים. לנסוע או לא לנסוע? זאת השאלה
אני אוהב את צפון הודו. אפילו קצת מאוהב. הקסם של האנשים, הנוף, האווירה. ובכל זאת - עניין הנסיעות עוצר אותי מלהנות עד הסוף.
ציינתי את זה באחד הבלוגים הקודמים, אבל תרבות הנהיגה בהודו היא בעייתית. נסיעה מהירה וחותכת, כבישים צרים וגבוהים במיוחד. הבוקר אמא שלי שלחה לי כתבה על אוטובוס שהתהפך בצפון הודו. זה לא הוסיף לי הרבה לחוויה.
אני נמצא עכשיו בצומת רצינית של קבלת החלטות - לאן להמשיך מפה? למקומות היפים והפחות נגישים? למקומות הפחות יפים אבל היותר נעימים?
מצד אחד, אני רוצה להמשיך לעומק של הודו. לנסוע עוד שעות על הכבישים עוצרי הנשימה, לראות צבעים שלא ראיתי אף פעם, להתמודד עם הפחד.
מצד שני, אני מטייל לבד ולא בטוח כמה אני סומך על בקרת הסיכונים העצמית שלי. לא יודע האם הסיכון יושב על אותו קנה מידה עם החוויה.
בפעם הראשונה לטיול, אני מתמודד עם ההתלבטות שכל מטייל צריך להתלבט כשהוא מגיע למדינה זרה: איפה עובר הגבול שלי. וכל מה שאני רוצה להגיד זה ״לעזאזל עם זה״.
יש שני סוגים של ״לעזאזל עם זה״:
• לעזאזל עם זה מסוג ״חיים רק פעם אחת״ - כולם עושים את זה, וגם אם סובלים, שורדים את זה. לפחות הרוב המוחלט. אני כבר פה בהודו, ומגיע לי למתוח את הגבולות שלי עד בסוף.
• לעזאזל עם זה מסוג ״למה אני צריך את זה?״ - אני במסע מדהים, בשלב מרגש ומיוחד בחיים שלי. כיף לא חסר לי. אקשן לא חסר לי. למה שאעשה את זה לעצמי?
לעזאזל עם זה, אני לא יודע באיזה מהם לבחור.
לבלוג הזה יהיה חלק ב׳, ככה אני מאמין לפחות. יש לי כמה ימים לקבל החלטה שתשפיע על כל המסע שלי להודו. אולי על כל המסע מסביב לעולם.
להצטרפות לקבוצת וואטסאפ שקטה עם הבלוג בכל יום >> https://chat.whatsapp.com/HETx2JRGizX78bgR10rLRy
