אדיס אבבה עם ריבלין. זה היה חו"ל אחר.
גלישת המטוס למרחב האווירי שבסביבת אדיס אבבה (ADIS ABABA), לוותה בנוף שונה מאלו שרואים בנחיתות במדינות מערביות. ירוק הגבעות מעוטר בכפרי חלודה צפופים ובין צריפי הפח, דרכים בגוון חום צהוב בוצי. כך נראים גם משטחים רבים בעיר עצמה, בה עצרה הטיסה מול הדרה מלכותית ומלאכותית שבאה לביטוי בשטיח אדום מכבש הירידה ועד הכניסה למסוף הנוסעים. כבוד נותנים כך לאורחים חשובים, צוותיהם ומשלחות מלוות. פער קיצוני, שבין חלודה להדר, ליווה את הביקור הקצר בעיר הבירה של ממלכת שווא, אותה הזכיר הנשיא ראובן ריבלין יותר מפעם אחת בדברים שנשא מול נכבדי הנשיאות והממשלה המקומית. שיירת המכוניות שהובילה את המשלחת הישראלית הקפידה לנסוע בכבישים סדורים, מאובטחים בשתי שורות של חיילי צבא אתיופיה ושוטרים, לבושים מדים בהתאם ליחידותיהם, כשמעליהם דגלים של שתי המדינות: המארחת והאורחת. נראה כי גם הכבישים נבחרו בקפידה. כאלה שהעליבות המקומית נסתרת מהעין מעט, אך צצה מדי פעם כמין פצע תחילה, רק בסיור עצמאי, היא בועטת בעוצמה שקשה לתאר.
מלון הילטון אדיס אבבה התגלה כנוח, אך סובל מגלות אפריקאית. הוא מותאם לאורחים מערביים, אלא שהמערכות הפועלות בו חסרות את התחכום המשוכלל, כך למשל מצא עצמו אחד העיתונאים תקוע בתוך מעלית שעה ארוכה, עד שטכנאי מקומי גלגל את תא הנוסעים למטה ופתח את הדלת. ציפיות מארוחת הבוקר התנפצו אל מאכלים נטולי תבלינים, גבינות מקומיות בטעם שונה, ומטבלי אינג'ירה בטעמים שבין אתחלתא דה מלוחתא ועד פצצות חריפות. צנצנות תבליני שולחן עזרו אך במעט להכהות את המחסור בעת ההכנה. מנות שנמכרו בביתנים בברכת המלון, היו גם הן דלות בטעמן ולעיתים אף גרוע מכך. מרבד גבינה צהובה שפוזר בנדיבות ברסיסים נוטפים על פיצה אפויה בתנור לבנים, זכה למרקם נוזלי ולטעם ערוך בהתאם לחיך תתרן. הריח דמה יותר למוצר הנוצק ממכונת שיחול פלסטיק.
אירוח בבר מקומי, בערב הראשון, נתן צבע אחר לכל הביקור. אירוע מתנועע וקצבי, פועל על במה נמוכה, בהשתתפות להקת רקדנים, זמרים ונגנים, בשירי הכפר והעיר, במנגינות אחידות מנעד וקצב, על כלים מקומיים בעלי סולמות צלילים אין סופיים והפורטים או המקישים עליהם מפיקים את מכלול התווים, כאשר המחוללים גודשים את הבמה בקפיצות בעלות רטט קצבי בתדר אחיד וקצר מרחק. כאן זזות הכתפיים, כאן מתנועע הראש, כאן עולות הידיים, כאן סובבות אצבעות, כאן יורד התחת, כאן מתרומם האגן, כאן הברכיים קופצות, כאן הגוף באוויר. מבט מתרוצץ בין חלקים נעים מאפיין את הצופים היושבים על כיסאות נמוכים, סביב שולחנות עמוסים בפיתות העממיות המקומיות ובצלוחיות מטבלים מתרוקנות ובקבוקי בירה אפריקאית או משקאות קלים מיובאים. קהל הבאים מוזמן אף הוא להשתלב בין הרוקדים ולהזיז איברים לפי הקצב המהדהד והסוער. לשלוש שעות נשכח החוץ המטלטל, שבו עטוף מועדון הריקודים, אולי החשכה הרבה נטלה אותו למרחק של זמן אחר, למחר הבא.
המחר הבא כלל ביקור בארמון הנשיאות רב הפאר ושמיעת נאומים מפי שני המנהיגים. צהרי היום הפכו לחוויות מקומיות, בעלות תואר עם מכנה משותף אחד: הכנה להודו. יציאה לשכונות בהן מתגוררים פליטים יהודים, שהגיעו לעיר במטרה אחת – לעלות על טיסה לישראל. שם, בצפון המזרח, מחכה להם מולדת אבודה, עליה חלמו אבותיהם מזרע בנו המשולח של המלך שלמה ומלויו. שם מחכה להם ירושלים על הריה ושם ממתין להם בשתיקה משובצת אזוב כותל התקווה. התקווה הזאת היא בת הלוויה של דור יהודי אתיופיה הזה, כבר עשרים שנה. מאז שהגיעו לעיר מהכפרים והערים המרוחקים, הם שומרים עליה בקנאות, בונים סביבה סממני זיכרון להשתמש בהם כדי לנצור אותה לדורות, כבית כנסת מפח גלילי או מקווה טהרה, ספריית כתבים ואף בית מדרש שבו כיסויי קיר עשויים מפיסות נייר עליהן רשומות משאלה אחת בלבד: לעלות לישראל. את מגוריהם המירו לעיתים במאורות בוץ ופחים, כי הפרנסה אינה בנמצא אך הגשם ממשיך לרדת במפלים כבדים וצריך מפניו מחסה ליום וללילה. כך שמורה התקווה ובצידה עליבות החיים. חיים בצל קורה שהיא חומר הבניין העיקרי באתיופיה: לוח הפח. פעם הוא בית מגורים ופעם מכלול חנויות ושוק. הוא גדר של חניה וביתן שמירה. קיר הגנה ומחסן, משרד ומרפאה ובית מסחר לרהיטים או מזון. הפח הוא הלבנה והבטון, היסוד והכתלים, המסד והטפחות. הגג והתקרה. בינות למבני המתכת המחלידים, צצים בתי פאר מחומרים חדשניים, אך הם בולטים ביוהרתם על רקע הדלות הרוחשת בפתחי הזכוכית השקופה שלהם.
ברחובות הבוציים והפחוחים גם שווקים לכל אורח. בין שהוא תושב מקומי ובין שהוא תייר הבא לרגע אחד של התבוננות. כמו באחרים, נמכרת בהם כל סחורה אפשרית, שהיא לזיכרון, להדברת תאבון וללבוש. לקישוט והדרה ולצריכה הביתית. לעיטור הגוף ולבישול והגשת ארוחות. סיור באחד כזה, נגמר מהר מהמתוכנן במבול מים ארוך ושוטף. כזה המסתיר מאחורי ווילונות גשם את העיר וצלילותה המעופשת. שורות הדוכנים הצבעוניות הוצפו במפלים גועשים שניתזו ארוכות ועכורות מתוך מרזבי הפחים הגליים. מטר כבד הבריח והסתיר, כמו הכנה לערב הצפוי, שהיה נקי ונוצץ. חנוט בחליפות רשמיות ובסעודת שף נשיאותית. גם בה נישאו נאומים נרגשים שכללו התייחסות לאירועים בארץ, גם בה אחז הליווי המטריד של החוץ, שנותר בחלודתו השחומה, השחורה. ברגע של שעמום, קרא אותי אליו הנשיא הישראלי וביקש תיאור מצב בשני הצדדים של גבול רצועת עזה, בעבור מארחו האתיופי. במשך דקות ארוכות נמסר תיאור ממצה כדי ליצור את הרושם הנכון אצל האיש המקשיב, הנחשב לאחד מבכירי המנהיגים של אפריקה המתפתחת.
אתיופיאן אייר הובילה אותנו לאפריקה והשיבה בחזרה לישראל, ברכות, בנעימות, ברוגע ובשמחת צוות אוויר, שזוהי משימתו. זה היה ביקור קצר, שהותיר חריצים עמוקים ונטולי אחידות, מלאי רושם, מטרידים ומעוררי מחשבה. ואולי זוהי אתיופיה שמתבקש לראות ולהביא לארץ את זעקת הקהילה היהודית ותקוותה.
