הבוקר הערנו את אבא בשש וחצי, חייבים להגיע מוקדם מספיק לגדות הנהר. שם מתקיימים טקסי הפוג'ה להעלאת נשמות המתים. עזבנו את המלון המתוחזק שלנו בצער רב. אפילו התחשבו באבא ואירגנו לבקשתו שתי ביצים קשות (לא משנה שלקח להם שעה להכין).
סרי חיכה לנו למטה, האוטו נקי. יוצאים אל הגתות על הנהר. שם המולה רבה, אלפי מתפללים, כולם קודם כל מתקלחים בנהר ה"נקי", ואח"כ ניגשים לאחד הכוהנים ומתפללים מסביב לכל האינסטורומנטים, הפרות, האורז והעשן. הכי חשוב היה, שאבא קיבל את ברכת הפילה המקומית. היא זיהתה שאבא לא מקומי וסירבה לקבל מטבע מאבא, רק שטרות, משזכתה בסכום, הניחה את החדק על הראש וברכה אותו. עכשיו הוא מקודש, הכל בסדר.
עזבנו את טריצ'י ועלינו לאוטוסטרדה לכיוון היעד הבא מדוריי. בדרך עצירות לתה בדאבות קטנות, קונים קנה סוכר לעיסה, מתוק... סרי מסביר ועונה על כל השאלות, וזוכה בתמורה לבדיחות/חפירות של אבא.
באמצע הדרך הוא סטה מהכביש לבקשתנו. רצינו להגיע לכפרים פנימיים שלא מובילים לשום מקום. ממש בכלום. ותוך דקות כבר הגענו. כפר עלוב, בתים עשויים חלקם מדקלים, חלקם אבנים, גגות קש, עליבות שאין לתאר. לכל משפחה ביקתה. עצרנו אצל משפחה חמודה עם שלושה ילדים מלוכלכים. היו מאד נחמדים, וזכו (להבדיל מהילדים של הקבצנים ברחובות) לסוכריות וביסקוויטים. השמועה רצה מהר בכפר ותוך דקות כבר הקיפו אותנו עוד ילדים וכמה הורים. אבא המשיך לחלק את מלאי החטיפים, שהביא לעצמו במטרה להמנע מהאוכל ההודי. נפרדנו לשלום, לא לפני שהגנבנו אליהם הביתה עוד חבילה, וחזרנו לדרך הראשית לכוון מדוריי.
הגענו מהר מהצפוי למלון שלנו. למה? מתברר שהוא רחוק יחסית ממרכז העיר. סרי הציע שנלך למלון שהוא מכיר וממליץ עליו קרוב למקדש במרכז. קצת חששנו כי המלון שלנו עם המון חוות דעת טובות. לך תדע מה מחכה לנו במלון השני, שכמעט לא קיים בטריפ אדוויזור. לקחנו את הסיכון והמשכנו. המלון, בלשון המעטה, לא משהו. להודים בלבד, וגם הם (ההודים) לא היו במקום. החלטנו לא להמשיך לשרוף זמן וללכת עליו. צ'ק אין מהיר, ארוחה נהדרת של טאלי חופשי במסעדת הבית הצמודה למלון (אבא כמובן סרב להאמין שאנחנו דורכים בכזו מסעדה להודים בלבד) ואנחנו בדרך למקדש "סרי מינקשי", הגדול והמפורסם בדרום הודו.
איך שמגיעים, הכל לפי הספר, נדבק אלינו מישהו שאומר בעברית "אני חייט", בואו איתי לראות את המקדש מגג החנות שלי, ועל הדרך, קצת לבקר בחנות. נו, אין כל חדש במדוריי. הלכנו על זה, כמובן שבוזבזו לפחות 30 דקות בכאילו קונים בחנות, אבל הנוף של ארבעת הגופורומים הצבעוניים הענקיים בכל צד של המקדש היה שווה. לבסוף נמלטו. משם משך אותנו ה"חייט" לשוק החייטים. (כי בכל מקרה המקדש כרגע עוד סגור עד ארבע). ממש על גדר המקדש במבנה מקורה, נמצאות מאות חנויות של מוכרי בדים, שמוכנים להעתיק כל בגד שתבקש מכל בד שתרצה. לידם חייטים עמלים על מכונות תפירה. שרפנו שם שעה פלוס מיותרות על מפת שולחן וכמה שרוואלים. אבא חיכה בחוץ. סתם יבשנו אותו. יצאנו כשהמקדש נפתח.
בחוץ תור עצום בכניסה לבידוק הביטחוני. אבא החליט שמראה מבחוץ מספק אותו, אין לו כוח להכנס. לא עזרו כל התחינות, הוא נשאר בחוץ. ישמור לנו על כל התיקים והסנדלים. אני רצתי עוד לאוטו לעלות על מכנס ארוך (חובה). בבידוק, שוב נזרקתי החוצה כי אמנם מותר רק טלפון נייד, אבל סוללת הגיבוי כבר אסורה. רצתי לאבא להפקיד אותה, חזרתי בלי לעמוד בתור.
נכנסנו. המקדש מדהים, אלפי מתפללים, מלא מקדשונים, פסלים, תקרות צבעוניות ובכלל אווירת פולחן אין סופית. החלטנו שאסור לוותר לאבא, יצאנו ושיכנענו אותו להכנס. אפילו השוטרים כיבדו אותו והכניסו ללא תור בכלל. אני בינתיים הסתובבתי בחוץ עם כל התיקים על הגב, מחפש חלפן כספים. לאחר שיצאו, אבא הודיע שסיים להיום. קפצנו לארוחה קלילה ב food court הקרוב, רק מאסאלה דוסה לנו וצ'יפס לאבא.
החזרנו את אבא למלון ושעטנו חזרה למקדש. תיכף מתחיל ה-טקס של היום, מוצאים את האלה מינקשי מהמקדש שלה ובתהלוכה חגיגית לוקחים אותה להעביר את הלילה במקדשון של שיווה. חיכינו לא מעט בפתח הקרוב ביותר לנקודה שמותר ללא הינדים לעמוד, בינתיים יצאו משם אלפי מתפללים. כל אחד משאיר לפחות 100 רופי. אחרים נותנים הרבה יותר. לדברי אחד המדריכים שחיכו איתנו לטקס, היום ביקרו מאה אלף איש!!! יופי של הכנסה למקדש.
לבסוף בתשע וחצי מתחילים לשמוע תקיעות בשופרות ועשן לבן מתקרב אלינו. האלה מגיעה בתוך תא מקושט על אלונקה. כל ההודים באקסטזה, התיירים באקסטזת צילומים (אסור לצלם...) מתחילים לרדוף אחרי התהלוכה הרוחשת ברחבי המקדש. בסוף נעמדים מול הדלתות למקדש של שיווה. גם שם טקס פוג'ה, המון עשן, רעש וחרדת קודש. לבסוף מרימים את התא של מינקשי, הברהמינים מתחילים בריצה למקדש שיווה והכל נגמר בבת אחת. ממש מעניין.
חזרנו מיד לפגוש את סרי שחיכה מחוץ למקדש (מעניין שאף פעם לא נכנס איתנו) וזהו, חזרה למלון המעולה שלנו, מגיעים את אבא שמקבל את סדיני החירום שהבאנו מהבית, מקלחות (חמות) ולמיטות בתקווה שעיר היתושים לא תראה את השם ה"טוב" שלה ונקום באותה רמת עקיצות שאיתה הלילה מתחיל. זהו, חצות. השכמה בשש וחצי. מחר יום ארוך עד מונאר. עוזבים את טאמיל נאדו ועולים לקראלה. . לילה טוב
