פרק 2 15-16.1.2016
חמישי בלילה, מגיעים לנתב"ג. התור דיי ארוך לביטחון של אירופלוט. אחרי 5 דקות, שולפת אותנו הסלקטורית לתשאול זריז. למה שלפה? כנראה מתחשבים בגיל העמידה (לא שלי). אח"כ, תכננתי להתחנן על upgrade לאבא. לא היה על מה לדבר, המטוס מלא. "יש לכם מקומות מספיק טובים מקדימה".
זה מזכיר לי ששכחתי לכתוב על סיפור הזמנת המושבים: מאז קניית הכרטיסים כבר ידעתי שאי אפשר להזמין מושבים מראש. הרישום לצ'ק אין מתחיל רק 24 שעות לפני ההמראה. ברביעי בלילה נאלצתי לחכות עד השעה אחת בלילה. היה לי חשוב לתפוס לנו חלון ומעבר כדי להקל על אבא לקום ולשחרר את רגליו. מסוכן מאד במצבו ישיבה סטאטית ארוכה.
באחת אפס אפס, התחלתי את תהליך הצ'ק-אין, אבל לאחר שני מסכים מקבל הודעת שגיאה שלא יכול להמשיך בתהליך, כולל הזמנת המושבים. השתגעתי, איך יכול להיות? ניסיתי שוב ושוב ללא הצלחה. ההודעה לא הסבירה למה. ניסיתי דרך הנייד. גם נכשלתי אבל הצלחתי להבין שהכשלון נובע מהסיבה שהזמנתי לאבא עזרה בשדה (קיוויתי שבמסקווה יחכה לנו רכב גולף חשמלי שיקל עלינו את המעבר הלחוץ לטיסת ההמשך). מה עושים? אמצע הלילה? אני שפוך. התקשרתי למספר החרום של סוכנות הנסיעות שלנו. “לא יכולה לעזור עם ההושבה”. זהו? להשבר. ולגלות מחר שלא נשארו מושבים נורמליים? מה פתאום… חשבתי איפה יענו לי עכשיו? ואז נזכרתי, יש לאירופלוט משרדים בניו יורק, שם בוקר. התקשרתי, ענו מייד, ביקשתי לבטל את העזרה בשדה. הבינה למה. חצי דקה והצ'ק אין נפתח לי. חמש דקות אח"כ היו לנו מושבים בקידמת המטוסים, חלון ומעבר. אנחנו מוכנים.
בחזרה לנתב"ג. סיבוב מיותר בדיוטי פרי, קצת אוכל ויין בלאונג' ועולים למטוס הרוסי. הוא נראה סביר בהחלט, שום תזכורת למטוסים החצי מתוחזקים בטיסות שלי בתור ילד בחברות תעופה קומוניסטיות. 10 דקות ואני נרדם. אבא טוען שהלך לאורך המטוס לא מעט בזמן שישנתי. בשש וחצי בבוקר נחיתה במסקווה, מלמעלה כבר רואים את ערמות השלג, אפילו בחושך. הכנתי את אבא לריצה לגייט להוואנה. שעה וחצי קונקשיין זה קצר ומלחיץ. יוצאים ראשונים מהמטוס. על הדלת מחכה לנו בחור צעיר."גוספודין רפאלי, אתה הזמנת כסא גלגלים?" אמנם לא רכב גולף, אבל לאור הזמן הקצר, בעצם למה לא? אמרנו לו "הוואנה", הוא כבר הבין שצריך למהר. ואכן תפס ריצה, אבא יושב לו בכייף על הכסא עוקפים את רוב הנוסעים. מגיעים למתחם הטראנספר. למה צריך אישור, בדיקות דרכונים חדשה ושיקוף? לא ברור, אבל במסקווה לא שואלים שאלות… העביר אותנן בזריזות, חולפים על פני חנויות דיוטי פרי, מסעדת TGI Friday, שנראתה לי כל כך לא קשורה למוסקבה (פרימיטיבי שכמוני), ו.. אנחנו בגייט 30 להוואנה. זה היה זריז. אני מפציר באבא לקום להפרד מהנהג הפרטי שלו, אבל לבחור יש תפקיד להעלות אותנו לטיסה. הוא לא זז מהמשמרת. הטיסה קצת מתאחרת. יש WIFI , זמן טוב לקשקש בוואטסאפ. ביקור בדיוטי פרי מלמד שרצוי להיות עשיר במסקווה.
כשמגיע צוות הקרקע, ולדימיר מקדם את אבא לדלפק. הם מייד אוספים דרכונים, בדיקה, כרטיס עליה למטוס וזהו, אנחנו מוכנים. אבל עוד בכלל לא מעלים. כל שאר המטוס עומדים כלאחר כבוד בטור ארוך, הרחק מאחורה. רק לנו טיפול vip. אנחנו בסחבקייה עם צוות הקרקע. "מה מצב המטוס?" הדיילת מסבירה שדיי פנוי, מראה לי את שורות 27,28 באמצע עדיין רייק. משנן את המספרים, וכשהגייט נפתח, ולדימיר נכנס עם הכסא לשרוול, מתגלגלים לדלת המטוס. הקפצה ואבא בפנים. מספיק פינוקים.
הדיילות עם כובע (כומתה כמו של בנות פעם) וכפפות לבנות. 90% בלונדיניות 180 ס"מ גובה. אבא מרוצה… אני יותר מתלהב מהמטוס הריק לגמרי (לא זוכר מתי אי פעם נכנסתי ראשון למטוס) ומשתי השורות שמחכות לנו. מדלגים בזריזות על המושבים שלנו מקדימה ומתפצלים על 27,28. כמה דקות אחרינו, שאר הישראלים גם מסביב, תופסים עמדות ריקות. האחרים, לא חושבים לשנות מקום. מדהים כמה עדיין אנחנו שונים. זוג ישראליות מבקשות מגרמניות לעבור למקום טוב יותר כדי לשבת יחד, הגרמניות לא תופסות איך בכלל הן חושבות לשנות מקום. הדיילות דווקא נראה שמתורגלות בקהל הישראלי להוואנה ומשתפות פעולה. ממריאים בחצי שעת איחור. מייד ארוחה חמה סבירה בהחלט. המינוס היחידי בכל הטיסה הוא שאין אלכוהול. גם לא בתשלום. למה? "יש לנו נסיון לא טוב בטיסות ארוכות עם שתייה, לכן מעל שש שעות טיסה, בוטל האלכוהול", הסתדרו בלי. המשך הטיסה סבבה. מערכת עם לא מעט סרטים. אני כרגיל לא יודע לנצל שעות שינה במטוס. גם לא על שורת ארבעה מושבים. אולי סה"כ שלוש שעות שינה מול שלוש עשרה. חבל. אבא ישן יותר טוב. עצבן אותי שהעירו אותו לאוכל. אבל הוא משתף פעולה עם אוכל… הזמן לא זז במיוחד, אבל בסוף מגיעים. לקראת הנחיתה עוברים קדימה לאור ההמלצות לרוץ לביקורת הדרכונים. קשה להם להשתלט ההצפה של טיסות נכנסות. יוצאים מהשרוול, אין כסא לאבא, הוואנה או לא? יאללה נותנים גז, מגיעים לאולם הכניסה. אף מטוס לא הגיע לפנינו, כל הפקידים פנויים. איזה מזל. מתפצלים בין שתי פקידות. אותי מעבירים מייד. אבא פוצח בשיחות כרגיל עם הפקידה. אני כבר נרדם מעבר לבוטקה. פתאום קורא לי, היא רוצה הוכחה שיש לו ביטוח רפואי. שלפנו, שוחררנו. מחכים לא מעט לתחילת זרם המזוודות, שלנו יצאו דיי ראשונות. מסלול ירוק ואנחנו בחוץ. תור איטי להחלפת כסף. קבוצת הישראלים שמגיעים בחמולה מידי שנה לנופש בדרום האי כבר שם. אמרו שלא נדאג, כאן לא יתחמנו אותנו עם פזו מקומי במקום פזו תיירים - CUC. כשעומדים בתור, אנחנו רואים שקצת גשום. משונה. זו העונה היבשה בקובה. תוך כדי חיפוש מונית, הגשם אפילו מתגבר. טרופי, חם ורטוב. תופסים מונית, רושמים לו על פתק את הכתובת של הקאסה בשכונת ודאדו ויוצאים לדרך. מייד נתקלים בסימן הראשון לקובה, מלא מכוניות עתיקות משנות החמישים. אני ציפיתי למכונית כזו פה ושם. מתברר שיש המון. כל זה במקביל למכוניות לאדה מיושנות ופיאט פולני קטנטן. אין רכבים חדשים בכלל. הרחובות בדרך עלובים. הודו בסגנון קומוניסטי. אין פיקוח על זיהום אוויר מהמכוניות, רואים ומריחים (ונושמים). הכתובת של קאסה "אזמרלדה" (על שם החתולה בצריף של תמרי), רחוב J, בין 19 ל 21. אין מספרי בתים, רק בערך, בין לבין. מצאנו די בקלות. בית גדול עם חצר חיצונית מקדימה ואורית למשפחה. מתוחזק ברמה טובה יותר משאר הבתים מסביב. (למרות שיש על מה לעבוד) . אזמרלדה מקבלת את פנינו בחמימות רבה. שום מילה באנגלית. מזל שהמתורגמן בא איתי… מקבלים חדר נחמד. בסיסי אבל נקי מאד. יש מזגן (לח לח בחוץ), מקלחת מצוינת. התאקלמות ויאללה לחקור את הוואנה. אבל אופס, אנחנו שומעים רעש מאד חזק. יוצאים מהחדר לסלון, ורואים שבחוץ מבול. לא משהו שאנחנו רגילים לראות. כמויות עצומות של גשם אנכי, ללא רוח. ברחוב נהר שוצף במורד. גם חסוס, בעל הבית מגיע. "אל תצאו" הוא מפציר. אכן, אי אפשר לצאת. לא רואים ממטר בגלל הגשם. חבל, בניתי על העובדה שהדירה נמצאת ממש בצנטרום. זה היתרון הגדול שלה. מעבירים שעתיים עם המארחים. אבא כבר שורק ספרדית. אני אוסף קצת מידע לגבי מקום לאכול ואיפה אנחנו. כמובן שאין אינטרנט. בסוף נשברים, נצא, נאכל ונחזור. מסעדת "לה פאיילה". בסך הכל 10 דקות מהחדר. עולים על שיכמיות וסנדלים. דקה בחוץ ואנחנו רטובים מהמותניים למטה בצורה מלאה. קשה להתקדם בתוך נהרות המים בכל מקום. השילוב עם המידרכות השבורות לא מוסיף לחוויה. אני דיי חושש על אבא, אבל הוא צועד באש ובמים (כלומר במים ובמים) . אני עם מכנס קצר, אבל אבא עם ארוכים רטובים לחלוטין. מגיעים אל ה La rampa, מרכז החיים של שכונת ודאדו. דיי חשוך, רטוב, רק מי שחייב נמצא ברחוב. דילוג אחרון דרך מפל מים טבעי מהקומה מעל ואנחנו במסעדה שלנו. מעיין סככה שהגשם דופק על הגג בחוזקה. אבל בפנים יבש ונחמד. פשוט. לא יקר. חייב מוחיטו ראשון. אבא מעדיף בירה מקומית. כן, אנחנו בהוואנה. המנה שלי סבירה (אסקלופ בשר נמוך שמאד פופולרי בקובה), אבא נפל על דג יבש לגמרי. מסרב להחזיר. גם האורז והשעועית השחורה סבירים מינוס . לא נורא, כולם הכינו אותי לא לצפות לחוויה קולינרית בקובה. אין ציפיות, אין טענות. אבא אומר שבהודו היו מסתובבים עכברים מידי פעם במסעדה. אותנו מלווה תרנגולות… מסיימים, הגשם נרגע, רק מטפטף. יוצאים לכוון הבית. עוצרים בגלידה "קופלייה" המפורסמת. גשם, אין תור, אבל אנחנו ללא פזו מקומי, לא נכנסים, רק מסתכלים בתופעה. ממשיכים דרך רחובות חשוכים לחלוטין. אין פנס אחד לרפואה. דיי מדהים שבשכונה המרכזית, הכי תירותית, יחסית מעמד גבוה, חושך מצריים. מגששים את דרכינו לקאסה (תודה למהנדס העיר שסידר מטריצת רחובות עם אותיות ומספרים, וסימון קבוע בכל צומת. קל מאד לניווט). מגיעים לחדר, מקלחות ומתמוטטים במיטה. אני נרדם מייד, בסך הכל תשע בערב, אני עוד אשלם על זה.
