ברצלונה

ברצלונה היתה עבורנו העיר הנכונה בזמן הנכון. הגענו אליה בטוב, במצב רוח רגוע ומקבל. סתיו 2004, הטיול היה פחות או יותר ספונטני. לקחנו לעצמנו את הזמן וריווחנו אותו מאוד. בידיעה שלא נראה את כל מה שיש לה להציע, ישבנו שעות בפינות חמד של העיר ובמקום קליקים של מצלמה, רשמתי בעט גסה במחברת שלי את המראות היפים שאולי יכניסו כאן לאווירה.


 פאלה רויאל

 הרושם הראשוני הוא של עיר רומנטית מאוד, מעוצבת מאוד. העיצוב הוא רב גוני נע בין מוקפד למרושל, אך בכל מספרה, בית קפה או חנות ספרים ברור שהיתה נגיעת יד מעצב. אנחנו פוגשים עדות למירו בן העיר כבר בטיול הראשון לאורך הרמבלס, על ספלים וצלחות, על מזכרות לתיירים ועל מרצפות המדרכה. זה טוב. תמיד אהבתי את הפשטות של חואן מירו. הטיול לאורך השדרה המפורסמת הזו כבר ביום הראשון הפגיש אותנו עם פסלי-אדם רבים, צבעוניים, יפים מאוד. זה קונספט שכנראה הומצא כאן.

אני מתרשמת מאוד מפנסי הרחוב – מעודי לא ראיתי אותם כל כך מפוסלים... כאילו התפתחה כאן תת-אומנות של פיסול במנורות...

ברצלונה משופעת ברחובות גדולים, שדרות ענק וככרות יפים. ארמונות, בתי קפה ומסעדות. אנחנו אוהבים יותר את בתי הקפה, פחות את המסעדות. אלה הצדדיות היו נעימות יותר.




 נמל ברצלונה

כבר ביום השני אנחנו עולים למונט ז'ואיק, הר היהודים והולכים לפגוש את מירו במוזיאון המוקדש לו. היות ומירו היה אמן מודרני, לטעמי הקדים מאוד את זמנו, במוזיאון יש תערוכות מתחלפות של אמנות בת זמננו. אנחנו זכינו לתערוכת צילום מדהימה ולתערוכה של אמן אוונגרדי – תומס הירשבו, שכיסה את קירות אולם התצוגה שלו בעיתונים צפופים כל כך שקשה לנשום... בינהם מבצבצים מסכי טלוויזיה קטנים שמציגים בלופ חדשות ותצוגות אופנה, וכמה משפטי אני מאמין כתובים כמו בדם על הכל. שם התערוכה:

WHAT IS THE SPACE OR THE DIMENTION OF DECISION?

כמו כן שמחה מאוד לפגוש יצירות של מירו שעד כה הכרתי רק בספרים... אין ספק שהן מאוד מיוחדות, ואני גם מודעת לעובדה שאופן העמדתן זו ליד זו תורם רבות להנאה ולהבנה.


 מירו

לאחר חוויה כל כך מלהיבה, פואבלו אספניול – אוסף של בתים מכל ספרד, לא הלהיבה במיוחד. סיור בגלריות שלה הפגיש אותנו עם פירוש גברי לעלמות מאבניון של פיקסו...

אנחנו מתעוררים כל יום לפי שעון ישראל, שזה אומר חושך מוחלט בחוץ. השחר עולה רק כעבור זמן ואז מתחילים לשמוע את האנשים בבתי השכנים... אנחנו מוכנים ליציאה – ואין לאן לצאת. החיים כאן מתעוררים בעצלתיים.

יום אחד יצאנו ב-9:30 לכוון בארי גותיק – הרובע העתיק של ברצלונה. טעות! הכל סגור ומסוגר. רק תיירים כמונו מטיילים כאן ברחובות הרייקים. יורדים ברגל לאורך הפאסג' דה גארסייה שלאורכו מסודרים הרבה דוכני ספרים, עוברים את קאזה מילה ובית באליו – סגורים עדיין... מגיעים לקתדרלה העתיקה – כל כך יפה ומעניינת, עשירה בקאפלות ובה קברים המתאורכים לפני 1000 לספה"נ. בדרך עברנו ככרות יפייפיות שלאט לאט מתעוררות. תחילה חיכו העובדים בפתחי החנויות הסגורות, מי עם עתון הבוקר ומי גומר דפים אחרונים ברומן. ואז מגיע בעל הבית או העובד האחראי, לוחץ ידיהם של כל העובדים אחד אחרי השני ורק אח"כ פותח את החנות. לאט לאט מוארים הרחובות ממנורות החנויות הפתוחות.

ביקור בפאלאס דה מוסיקה, היה מאוד חשוב להבנת העיר: הבנין הוא אמנות באדריכלות המודרניסטה. אפשר להכנס רק בסיור. קנינו כרטיסים לסיור באנגלית ושבנו בשעה היעודה.

מדריכה נעימה ביותר מסבירה לנו את מהות המודרניסטה שהיא התשובה הספרדית לארט דקו. הרציונל שלה הוא שכיוון שאנשים נוהרים בהמוניהם לערים המתועשות אין הם רואים מספיק את הטבע. לכן צריכה האמנות לחזור אל הטבע ומה שטבעי. כמו זרם הפונטואליזם והאקספרסיוניסטים בציור. באדריכלות הקו המנחה הוא שאין קווים ישרים בטבע ולכן לא צריכים להיות כאלה גם באדריכלות.

האדריכל לואיס דומיניק אי מונטנר עיצב היכל מפואר, בקווים עגולים עטורי פרחים, ובעמודים מעוצבים בקרמיקה צבעונית שנותנת תחושה של יער. במרכז האולם המרכזי יורדת נברשת בצורת שמש צהובה ואדומה מלווה במלאכיות. עשר נשים מעטרות את תפאורת הבמה, לכל אחת מהן תלבושת ותסרוקת ייחודית לה, כל אחת מהן מייצגת אלמנט אחר בטבע.

כמנה אחרונה, לקראת הסוף – שמענו את נגינת העוגב היפה, שניגן קצת באך וקצר פרץ רגשות מכל הקבוצה.

במרחק לא רב משם ביקרנו במוזיאון פיקאסו. לא אהבתי. ראינו לא מעט מיצירות פיקסו עד כה, וכאן נדמה שאספו כל פיסת נייר או מפית עליה שירבט האמן משהו, בעיקר כשהיה ילד קטן... היציאה מהמוזיאון הובילה אותנו לרובע "ראבל" – כל כך יפה ומקסים! כל החנויות הקטנות והמעוצבות...


 כאן חנות לממכר צעיפים, מוחשכת לגמרי ורק המון נרות ריחניים מאירים ונותנים אווירה.

בין יתר החנויות היתה שם גם חנות מוזיאון הטקסטיל – חנות ובה כל כך הרבה דברים קטנים, יפים ומיוחדים.

בערב, אנחנו הולכים לראות את המזרקה המרקדת. תופסים מקום טוב באמצע על המדרגות, ועד לתחילת "ההופעה" צצה משום מקום להקת שחקני רחוב שמשעשעת אותנו מאוד.

כל יום יותר מדהים כאן מקודמו. כל יום אנחנו מחליטים שזה יהיה יום בניחותא ובסוף כל יום, למרות השעות שישבנו בבתי קפה/פארק/נמל וכל פינת חמד אחרת, הרגליים כואבות מאוד...

גאודי – "אמן הבית" של ברצלונה הטביע את חותמו על לא מעט מסמלי העיר. כך "המשפחה הקדושה" – הקתדרלה שנבנית למעלה מ-150 שנה, התכנון הגרנדיאוזי של האמן כנראה מאוד קשה לביצוע, ובעיקר יקר. הכניסה לא זולה והתור ארוך. אך לנו יש תחושה שזו תרומה צנועה להמשך הבניה, ובפנים, למרות או בגלל שזה אתר בניה יש הרגשה של עדות להסטוריה. בכמה קתדרלות נבנות עוד נהיה? האם בכלל בונים עוד היום קתדרלות כאלה? חוץ מסיבוב בשביל סגור בתוך המבנה, תוך כדי עבודה, אפשר לראות בקומה התחתונה את דגם הקתדרלה השלמה (לקתדרלה היום שמונה מגדלים ומתוכננים 12 סה"כ, כמניין השליחים) ואפשר לראות דגמים של חלקי הכנסיה השונים והסברים. כדאי לשים לב להבדלים הבולטים לעין של הבניה הישנה לעומת הבניה החדשה יותר. אפשר גם לעלות לתצפית, אך כאן התור הארוך היה מייאש מדי. העדפנו לעבור את הכביש לעוד בית קפה...

פארק גואל, פרי תכנונו של גאודי, הוא פיסול בטבע. לא ברור לי כיצב בנו אותו, לא ברור כיצב הניחו כאן אבן על אבן... אבנים שבונות פסלים אסימטריים שהסימטריה בהן ברורה... בקידמת הפארק עמד נגן שניגן בכינורו, ונגינתו נשמעה עד קצה הפארק – אני מניחה שהאקוסטיקה המצויינת נוצרה כאן מהתקרה הלא ישרה.






 פארק גואל

כיוון שהיום היה שבת – התקדמנו לאורך רחוב דה גרסייה שהפך לשוק, והתמקמנו בבארי גותיק, מול הקתדרלה. בצהריים התחילו ריקודי הסרדנה, שיותר מכל מסמלים את עצמאות הקאטלנים. הריקוד עצמו מאוד מזכיר את ההורה שלנו. קבוצת נגנים יושבים על בימה מוגבהת ומנגנים בכלים עתיקים, הרוקדים, צעירים, מבוגרים וזקנים יוצרים מעגלים סביב חפציהם האישיים ורוקדים בתלהבות רבה. בילינו עד הערב, פיצינו את עצמנו על הרחובות הריקים של שעות הבוקר..


 ככר הקתדרלה בבארי גותיק

מונסרט – יום ראשון, חצי ברצלונה, תייריה וגם אנחנו נסענו למנזר היפייפה שעל ההר המחודד. פקק ארוך קידם את פנינו ונאלצנו להשאיר את המכונית בחניה ממש באמצע ההר, משמע עליה תלולה למעלה.. הבזיליקה, מהיפות שראיתי פיצתה על הקושי. ברחבה הקדמית, הרבה קטאלנים לבושים בבגדי חג מסורתיים וברקע, ברמקולים מושמעת מוסיקה קטאלנית. בכנסיה מקהלת ילדים שרה מזמור, אך אין סיכוי להתקרב – לראות ולשמוע, כל כך צפוף כאן. טיול ארוך לאורך המתחם ואנחנו חוזרים לברצלונה, לפארק הסיטדלה - פארק המצודה שהוא הפארק המרכזי בעיר, הוא מקום של רוגע ושלווה, פסלים ואגם מלאכותי, ציפורים וברווזים ולידו המבצר של ברצלונה ושער נצחון. משם לבי"ח פאו אותו תכנן האדריכל של היכל המוסיקה. מביה"ח יוצאת שדירה ע"ש גאודי. אם עומדים במרכזה (או יושבים בבית קפה) אפשר לראות בצד אחד את בית חולים פאו ובצד השני את המשפחה הקדושה.


 פארק הסיטדלה

היום האחרון מוקדש לנסיעה לפיגארס ולמוזיאון דאלי. הנוף באוטוסטראדה יפה אך יקר... כל כמה ק"מ משלמים כמה יורו.

מוזיאון דאלי הפתיע אותי לטובה. הוא מכיל הרבה מיצירותיו היפות והמפורסמות של האמן וכאלה שפחות. רובם הגדול מרשים ביותר. דאלי קרא למקום תיאטרון כי ההתבוננות ביצירותיו דורשת יותר מסתם תשומת לב – צריך להציץ בחור מיוחד או דרך מראה החוצה אמצע.

אשת האמן שימשה מודל במשך כל שנות חייהם המשותפים, ומרתק לראות את השתנותה, שלא לומר הזדקנותה. יפה לראות את השונות של האמן, את החיפוש אחר החדש אפילו בגיל מאוד מבוגר. במיוחד אהבתי את ציורי הציפורן. אלמלא היה המוזיאון מלא בכל כך הרבה מטיילים, כולל קבוצות ישראלים רועשים, הייתי יכולה ליהנות יותר.