חלק 8, מאה שריפות, מאה צבעים
21.1.2016
שוב מתעורר מוקדם. מסיים לכתוב במיטה וקם להתארגן. הבוקר עוזבים את Playa larga, קבענו עם אלחנדרו לשמונה וחצי. יום ארוך לפנינו. שעתיים לפחות לעיר "מאה השריפות" - סינפואגוס, ועוד שעה לפחות לעיר הצבעונית - טרינידד.
אני מארגן את התיקים עד שאבא קם. הכביסה לא התייבשה למרות הרוח בלילה. ארוחת בוקר, check out. כל הצוות באים להיפרד מאיתנו. הטבחית רוצה תמונה עם אבא. מיגל נותן לאבא ספר מתנה על צ'ה והמהפכה. מבקשים שארשום כמה מילים בספר המבקרים. כולם באים לאוטו לנפנף לשלום ואנחנו זזים. Playa larga עוד תתקלקל, מזל שהגענו עכשיו.
מתחילים בנסיעה לאורך ארבעים הקילומטרים של הגדה הדרומית של המפרץ. חולפים על פני חופים מדהימים, בדרך מראים לאבא את אתר הצלילה של אתמול. אחרי 20 דקות עוצרים לביקור קצר במתחם "מערת הדגים". היתה שם מערה שקרסה ונוצרה בריכה בעומק 70 מטר! זה האתר שראינו מרחוק אתמול עם מלא אוטובוסים. עכשיו עוד מוקדם. אנחנו לבד. בגלל העומק, צבע המים ירוק כהה מאד ובתוכם דגי ים צבעוניים כמו מאתמול. המים המתוקים מתערבבים שם עם מי הים. המון צוללנים מגיעים לשם. מקום מצויין ללימוד. מהצד השני של הכביש ים טורקיז עז באור של הבוקר. ממשיכים.
בקצה המפרץ העיירה Playa Giron. כאן היה אתר הנחיתה השני בניסיון ההפיכה, הקובני אמריקאי הכושל ב 1961. עד היום הם זוכרים היטב. יש כאן מוזיאון צבאי, ובכלל הרבה צבא באזור, שלא ינסו שוב.
נפרדים מהמפרץ לאזור כפרי. בעלי חיים משוחררים על הכביש המהיר, חייבים להזהר. לאורך הדרך אין סוף מטעי בננות, פאפאיה, מנגו, שדות אורז. חולפים בתוך כפרים קטנים, חלקם רדומים ובחלקם יש פעילות ברחוב. כל הבתים קטנים, חד קומתיים. להמון גג אזבזט. חלקם עדיין עם גג עשוי מעלי דקל. הכבישים מאד רעועים. כל 10 דקות שלטי חוצות למען השלטון, השליטים, המהפכה והיסטוריה המפוארת. אלחנדרו כבר לא רואה אותם. אני רוצה שיעצור לצלם. עוד כפר ועוד אחד, כרכרות עם עגלון, אופניים עתיקים. כ-30 ק"מ לפני סינפואגוס עולים על כביש חדש וסלול כהלכה. מימין שדות זיקוק נפט. מגיעים לסינפואגוס. בתחילה שיכונים עלובים משנות השבעים הקומוניסטיות, אבל כשמתקרבים למרכז, הכל משתנה. זו עיר חדשה מהמאה התשע עשרה. נבנתה ע"י מהגרים צרפתיים מצרפת וארה"ב. סגנון בניה מאד אירופאי. הכל רחב ידיים, לא עמוס, שדרות רחבות עם שטחי הליכה מוצלים. צמחייה עשירה. נקי, לבן. לא דומה לקובה שנתקלנו בה עד היום. הבתים גדולים, חלקם שמורים, חלקם פחות. במרכז העיר, “ככר חוזה מארטי” הרחבה הומה אדם. תיירים, פסלים אנושיים. זה ממש לא קובה. הככר מוקפת בבניינים מרשימים, התאטרון, הקתדרלה, מוזיאון ההפיכה. אלחנדרו אומר שהמקומיים מנסים לשמור על שונות משאר הקובנים, כמו הקוויבקים בקנדה. בככר אזור ה WiFi. מדהים לראות איך מאות מתקבצים וכולם גולשים ביחד. אני חייב כבר להתקשר הביתה ולאמא אחרי הנתק ביומיים האחרונים. אבא ואלחנדרו ממשיכים לטייל בשדרה היפה. מתחבר. 2 דקות ונגמר כבר הכרטיס. חייב חדש. הולך אחרי הזרם עד התור הכי גדול בעיר - משרד הדאר למכירת כרטיסי אינטרנט. מסביב ספסרים מנסים למכור לי כרטיס ב150% יותר ולחסוך לי את התור. אחרי דקה בתור אני קולט שממול לדאר ממוקם מלון מפואר. מנסה את מזלי, אני בכל זאת נראה תייר. נכנס, ישר לדלפק הקבלה, מבקש כרטיס אינטרנט. מצפה לשמוע או "אתה לא מהמלון" , או "אין לנו" או סתם מחיר של מלון מפואר. טעיתי! שולפת שני כרטיסים. במחיר הנקוב. סחטיין. יוצא לחפש את החבר'ה ומסתובב במדרחוב המרשים. כשנפגשנו, סופסוף יכול לשבת, להתחבר, לדבר עם הבנות. עם אמא ורמי מצליח רק להתכתב. הצלחתי גם להעלות שני ימים לבלוג ולסנכרן אימיילים. מהמרכז ממשיכים אל המאלאקון- הטיילת על הים. בסופה ממשיכה ה- Punta Gorda, לשון יבשה ארוכה, שעליה נבנו בתי עמידים מרשימים מאד בשנות החמישים. המפרץ מלווה אותנו כך הדרך ואנחנו נפרדים מהעיר המאד שונה. לסיכום, הצרפתים אכן השפיעו לא מעט על הארכיטקטורה ועל האופי.
מסינפואגוס, נסיעה של שעה בערך לטרינידד. שוב כביש חד מסלולי בין שתי ערים. מזל שיצאנו יחסית מוקדם, אחרת אם מתחילה תנועת משאיות או האוטובוסים מהוואנה מגיעים, אפשר להתקע אחרי אחד כזה לאורך כל הדרך. אבל אנחנו, המקדימים, טסים על הכביש לבד לבד. לרגע לא שוכחים שאנחנו על אי. כל הדרך היא "כביש החוף" .. רק שבמקרה שלנו, חוף קאריבי יפיפה. מידי פעם מפרצים כחולים משגעים שנכנסים מתחת לגשר על הכביש לתוך היבשה. טיפה לפני טרינידד, check point משטרתי. השוטר המשועמם חוקר את אלחנדרו לא מעט. לא מרוצה שהוא מוביל זרים ללא אישורים. אלחנדרו אמר שמעולם לא התבקש להציג כזה אישור. השוטר רשם אותו, אבל מה כבר יכול לעשות לו. שוחרר החשוד. היה קצת עצבני אח"כ שסתם נטפלים אליו. שכח לרגע עם מי יש לו עסק…
מגיעים לטרינידד ההררית. משהו שונה לגמרי. עיר קטנה מסינפואגוס, שקטה יותר, קובנית יותר. המון רחובות מרוצפי אבנים. טרינידד היתה אחת הערים הקולוניאליות הראשונות באי. שיגשגה במאות ה 18,19 בעקבות מסחר גובר בעבדים וריבוי גידולי הסוכר. בתקופה זו נבנו הבתים הקולוניאלים המרשימים במרכזה. כשנגמרה החגיגה בסוף המאה ה 19,העיר ירדה מתהילתה, לא היתה יכולת לבנייה חדשנית והבתים נשארו ולא הוחלפו. זה מה שכל כך יפה היום. מגיעים לקאזה שלנו אצל גברת קריסטינה. הקאזה לא ממש במרכז העיניים. אמנם אישה חמה ומסבירת פנים, אבל החדר פשוט מאד מאד. שתי מיטות ומקרר. אין מדף, שידה, מתלה או שקע חשמל פנוי. המקלחת והשירותים הם החדר הצמוד, רק שהדלת אליהם שקופה. פרטיות מושלמת.. במקלחת גם אין כלום חוץ מאמבטיה, כיור וגומחת ארון ששם היא המליצה להכניס את הציוד. כלום לא יכנס לשם. התיקים זרוקים בין המיטות. אח"כ גם גיליתי שלחץ מים זה לא מה שחזק כאן. לא נתחיל להתבכיין לאלחנדרו, אבל או שבאמת כל העיר מלאה, או שהיא חברה שלו והלך על מה שהכי נוח. יצאנו מיד לתור את טרינידד. הליכה של 7-10 דקות ומגיעים לככר Parque Cespedes. האזור השני בחשיבותו בעיר. במרכזו ככר גדולה עם דקלים, ספסלי ישיבה, WiFi, המון מבקרים ומסביבה בית העירייה, בית הקולנוע המפורסם ועוד. אנחנו מתים מרעב ומתיישבים לאכול פיצה מקומית ב 1 cuc. נחמד עם מיץ מנגו סחוט.
ממשיכים במעלה הרחובות לחלק היסטורי של העיר לכוון הככר המרכזית Plaza Mayor. בדרך רחובות יפים מרוצפי אבן, כל הבתים צבועים בכל צבעי הקשת, המון צבעים - סימן ההיכר של טרינידד. בככר עצמה גן ציבורי ירוק, דקלים, בתים קולוניונאלים מרשמים מסביבה. זה מוקד התיירים. המונים ברחובות. מסעדות, בתי המוזיקה שנדגום בערב, בתי קפה, חנויות, שווקי מזכרות. נחמד ואקטיבי. אנחנו כבר עייפים. ישבנו לקפה בחצר יפה וכיפית ורק כשיוצאים אלחנדרו מעדכן שזה בית הקפה הכי שווה ונחשב בעיר. אני רוצה גלידה, 100 מטרים ומגיעים לגלידת הקוקוס המומלצת. נחמד, טעון שיפור. כל בית שני הוא או קאזה או מקום תיירותי כלשהו. נראה הרבה יותר נחמד לגור כאן. שאלתי את אלחנדרו אם כאן משמעותית יותר יקר, בכל זאת זה הצנטרום. "ממש לא" הוא עונה, "כל הבתים בעיר באותו מחיר, אלא אם כן זה באמת משהו מטורף וגם אז עוד חמישה cuc" ממש חבל שאנחנו לא כאן. לא כל כך נעים וגם לא נוח לעזוב ולחפש מקום חדש. ביחוד שלאבא בכלל אין טענות. אם נקי ויש מיטה, הוא מרוצה. חתיכת קשוח אבא שלי.
במרכז העניינים נמצאת הטברנה הפופולרית La Canchanchra, שממוקמת בבניין עץ עתיק מ 1723. במסעדה, להקה בהופעה, אבל הייחוד הוא המשקה המקומי של טרינידד canchanchra שעשוי ממים, ליים, דבש וליקר קנה סוכר. המשקה מוגש בכוסות חימר קטנות. הברמן מארגן שורה ארוכה של כאלו ומכין במכה את כל השוטים.
אנחנו כבר מאד עייפים, הרגלים כואבות מהשוטטות. מתחילים לזוז לכוון החדר. כאמור, זה לא קרוב. המונית הפופולרית באזור העיר העתיקה היא תלת אופן. מקדימה הנהג, מאחורה מקום לשניים. מתחת למושב הנוסעים נמצא טייפ עם רמקול גדול ומוזיקה קולנית, מה שנקרא אצלינו בוגרי הגששים "חוליו איגלסיאס מהתחת"..
עצירה בחנות מכולת. רוצים בקבוקי מים. לוקחים מהמדף, תור לתשלום, מגיע תורינו, "מצטערת, המים רק הגיעו עוד לא הוכנסו למערכת, אני לא מוכרת". אבל הכל כבר על המדפים.. לך תבין את השיטה. מאחורינו תור של אוחזי בקבוקים לקראת תשלום. כולם יחכו ויקבלו את התשובה "לחזור עוד שעה". תזכורת נוספת שלא קל לחיות במדינה הזו. מגיעים שפוכים לחדר. קובעים עם אלחנדרו לשמונה וחצי.
אני פורק ומארגן. אבא נרדם ברגע. נעיר אותו לפני. מתקלח. שוכב על המיטה לרשום את קורות היום. אלחנדרו מופיע בשעה המתוכננת. אבא מחליט סופית לא להצטרף. שינוח. לא נורא. הפעם מתקדמים לכוון העיר העתיקה ברכב. הכבישים בנויים מאבנים כשאין אחת שמקבילה בגובה לחברתה. הנאה צרופה לבולמי הזעזועים. יש לו חנייה "סודית" ממש מעל plaza Mayor. הליכה קצרה ואנחנו במרכז. שוב, הרבה קאזות מסביב. שאלתי אותו איך רמת הקאזות במרכז? הוא מספר שהן מאד מאד קטנות. כל בית חילק חדר אחד לשניים או שלושה. מקלחות קלסטרופוביות. לדעתו לקאזה שלנו יתרונות של חדר ומקלחת גדולים וניקיון. זורם איתו.
במרכז, כמה אפשרויות של מקומות עם מוסיקה לפנינו. אלחנדרו ממליץ על מקום חדש – Las Ruinas de Segarte. מוזיקה הכי טובה, לא רועש, לא משלמים כניסה. רק שאין שם מוזיקה. יתחילו אח"כ. הלאה ל- Casa de la Musica. גם שם לא התחיל וחסמו את הככר כדי לקחת דמי כניסה. מה נעשה בינתיים? כמובן נאכל. לא רוצים מסעדה, רק לנשנש. אלחנדרו מאמין שנמצא כל מני רוכלים וקיוסקים מעניינים. חורשים את כל העיר העתיקה. אין משהו מיוחד מלבד מוכר עם עגלה שמכין כריך חמון פשוט. מוסיף גם חריף בנדיבות. דיי נחמד, רק 25 פזו מקומי. המשך החיפושים לא מעלים שום דבר מיוחד. חוזרים אליו לעוד סיבוב.
שבעים חוזרים לככר. יש כבר מוזיקה, הרבה תיירים. נכנסים שוב ל Las Ruinas de Segarte שאלחנדרו המליץ. יש מקום לשבת, הלהקה התורנית בדיוק מכוונים את הכלים. מזמין בירה ברזילאית וההופעה מתחילה. הרכב של 5-6 נגנים, מנגנים את מיטב להיטי הסון והסלסה הקובנים. כמה מקומיים מרקידים בהתלהבות תיירות מערביות. אלחנדרו מספר לי שבטרינידד נוצר שוק שלם של לימוד סאלסה לתיירים (לרוב תיירות). בבוקר לומדים, בערב רוקדים במועדונים. בסופו של דבר מוזיקה מאד קלילה ומקפיצה. לא מעט תיירים ניסו לרקוד גם אם לא ידעו. אצל הקובנים זה בדם. הרקדן הקובני הכי זקן (80+) אפילו רקד עם שלוש נשים סימולטנית באותו שיר. באחת עשרה ומשהו נשברתי, הרוג כרגיל.
חזרנו לחדר לגלות שהדלתות נעולות ולא לקחתי מפתח. אין ברירה, דופק לקריסטינה על החלון. מיד מגיעה ומכניסה אותי בחיוך. אבא רק עכשיו נכנס להתקלח, פחד להתקלח כשלא הייתי. מחושב.
לא זוכר את עצמי נרדם…
