שנה טיילתי בצפון מזרח פולין, בארץ היערות הירוקים והאגמים התכולים. קראתי עליה פעם במדור הטיולים Ynet ונדלקתי על האפשרות לטייל שם. ברם, ידעתי שלא אוכל להתנייד שם בתחבורה ציבורית, ולא להסתמך על קהילת קאוצ'סרפינג של עיר גדולה, מה שעשיתי בשנים שעברו. לכן לקחתי לי מדריך מקומי, טומאש. טומאש הוא איש פולני, שבגיל צעיר נדלק על היהדות, למד עליה באוניברסיטה היגלונית בקרקוב, וחי כמה שנים בישראל. כיום הוא מתרגם ספרות עברית בת זמננו לפולנית, יוזם אירועי תרבות וספרות עברית בפולין, וכן מלווה ומדריך קבוצות של ישראלים בפולין, בעיקר משפחות שמבקשות לבקר במקומות שמהם באו הסבים והסבתות, או במקומות ששם הם נרצחו.
פולין של היום מחולקת ל-16 מחוזות אדמיניסטרטיביים, בחלוקה שניסתה להביא בחשבון גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים. המחוז הגדול בשטחו ובמספר תושביו הוא מאזוביה, בו נמצאים וורשה והמרחב המטרופוליטני הגדול שלה. דרך מחוז מאזוביה עובר נהר הויסלה, החוצה את פולין מדרום לצפון. צפונית מזרחית למאזוביה משתרעת פודלאשיה, שהיא כפרית יותר, חקלאית יותר, מיוערת יותר. הכבישים נהיו צרים יותר, ובשוליהם רעו פרות. עצי האורן הפזורים פה ושם במאזוביה פינו את מקומם לגושים גדולים וירוקים של אורן, אשוח וליבנה. הדבר היחיד שהפר את האידיליה הוא השמש הקופחת ביום הראשון לטיולנו, היום האחרון של אוגוסט. חם פה כמו בישראל, אבל אין אבק באוויר, והראות טובה. הנוף נחרץ יותר ויותר בפלגי מים, שחלקם היו רחבים דיים כדי להיקרא "נהר". גם הנוף האנושי השתנה: בין הצריחים המחודדים של הכנסיות הקתוליות התחילו להופיע הצריחים בצורת בצל של הכנסיות הפרבוסלביות. טומאש סיפר לי על המתחים בין קתולים ופרבוסלבים בפודלאשיה, על הויכוחים בשאלה מיהם התושבים האותנטיים של המחוז, ומיהם הפולשים שמקרוב באו. אין עוינות בין הקבוצות, אבל יש סוג של יריבות. אחרי שלוש שעות נסיעה מוורשה נגלה לעינינו נהר הבוג (Bug), יובלו הגדול של נהר הויסלה, הזורם אליו ממזרח. חלקנו מכירים את הבוג משיעורי הספרות בחטיבה או בתיכון, אך לא רבים יודעים כמה שהוא יפה בעונה הזו.
ביאלוביצ'ה
יעדנו הראשון היה הפארק הלאומי ביאלוביצ'ה (Bialowieza National Park), שבו השתמרה פיסת היער הטבעי האחרונה בכל השפלה הצפון אירופית, זו המשתרעת מהרי אורל ועד חוף האוקיאנוס האטלנטי. היער משתרע גם מצדו השני של הגבול עם בלארוס, אבל הפארק הוא כולו בתחומי פולין. בסמוך לפארק נמצאת שמורה שבה רועה להנאתו הביזון האירופי, בהמה מוזרה שכמעט נכחדה במהלך המאה העשרים. רק התגייסות של הרשויות בפולין הקומוניסטית הביאה להתאוששות העדר במקום הזה, עדר שהוא יחיד מסוגו בעולם. מלכתחילה לא היה הפארק כלול בתכנית טיולנו, אך שבועיים לפני הנסיעה נתקלתי בתיאור שלו באינטרנט. תיאור היערות העבותים והבתוליים הצית את דמיוני, ריח עלווה לחה עלה באפי, והוחלט שנוסעים קודם לשם, במקום לחתוך צפונה לטיקוצ'ין ולביאליסטוק. קראתי באינטרנט על מגדל התצפית הניצב מעל מרכז המבקרים של הפארק, ועל הסיורים המודרכים שיוצאים ממנו. הנחתי, שאחת לכמה זמן יוצא סיור, ומן הסתם יש גם סיורים באנגלית. הנחה מוטעית, כפי שהתברר בהמשך.
ככל שמתקרבים לפארק, אי אפשר לא לשים לב כמה שהמקומיים אוהבים את הביזונים שלהם, ששמם בפולנית ז'ובר (Zubr). יש פרצופים מאוירים של ביזונים על בתי עסק רבים, ויש בירה בשם Zubr, ששמה מתנוסס על שימשיות מחוץ לקיוסקים בעיירות שעברנו דרכן, כמו מכבי וגולדסטאר אצלנו. הגענו לשם בסביבות שתיים בצהריים. היער העבות היה קצת פחות עבות מכפי שדמיינתי. פחות צפוף ופחות אפלולי מהיערות שטיילתי בהם באירופה, ובכלל זה יערות מעשה ידי אדם. ועדיין, הוא היה מאד יפה, נעים ושלו. צעדנו בשביל כעשר דקות, והגענו למרכז המבקרים. התברר שאין סיורים מודרכים, לפחות לא בלי תיאום טלפוני מראש. יש מעלית, שלוקחת את המטייל לראש מגדל התצפית, ויש שתי קומות של תערוכה אינטראקטיבית על הביזון האירופי. אפשר לסייר בתערוכה עם מכשיר אודיו באחת השפות הנפוצות של אירופה, וללמוד על ההיסטוריה המשותפת לאדם ולביזון בחבל הארץ הזה. שילמתי 15 זלוטי, עליתי לתצפית ואחר כך נכנסתי לתערוכה. הנוף מראש המגדל היה שובה לב. עמדתי שם למעלה וצילמתי ראשי עצים מכל הצדדים. לתערוכה לא הייתה לי כל כך סבלנות, למרות שאולי בנסיבות אחרות הייתי יכול ליהנות ממנה. אחרי שתי תחנות, נטשתי אותה. ליבי יצא אל העצים בחוץ, שזה עתה השקפתי עליהם ממעל.
יצאתי אל שבילי הפארק ועשיתי סיבוב קטן ביער, דרך המבנים, ששימשו פעם את האצילים המקומיים כשבאו לפה לצוד, ואת מערך המשרתים שתחזק את המקום לטובת האציל התורן. צפון פולין נשלט לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה על ידי אצולה ממוצא פרוסי, אבל המבנים שראיתי היו דווקא של הצאר הרוסי. חיו פה גם פולנים, כמובן, אבל הם נהיו בעלי הבית רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשפולין זכתה מחדש בעצמאותה. באופן אירוני, דווקא האצילים השנואים דאגו לא לצוד ביזונים מעבר לקצב הריבוי הטבעי שלהם, ודווקא האזרחים האמיצים והצמאים לחופש ולעצמאות, כמעט הכחידו אותם. דווקא כאן, בשבילים הפתוחים, הייתי שמח למכשיר אודיו שיספר לי מה אני רואה, או לפחות לעלון תיירותי עם מפה, שאפשר לנווט אתה בין נקודות העניין המרכזיות. אבל לא היה, ובשלב מסוים התחלתי לחשוש שאולי אני מתרחק מהכניסה יותר מדי, אולי אני הולך לאיבוד. בכל זאת עוד מעט ארבע אחר הצהריים, ויש לנו עוד דרך לעשות. עשיתי פרסה, וחזרתי את כל הדרך החוצה. בדרך לרכב, עברתי על גשר שתחתיו זרם עוד נחל שהייתי חייב לצלם. בימים הבאים אראה עוד כל כך הרבה נחלים, נהרות ואגמי ענק, שקצת מצחיק לחשוב איך המה לבי ביום הראשון לכל נחל קטן כזה.
כדי לראות ביזונים חיים, לא מפוחלצים בתערוכה, היה עלינו לנסוע בחזרה מהכניסה לפארק לכיוון העיירה Hajnowka הסמוכה אליו, ולפנות ימינה לדרך עפר, שמובילה לחניון מסודר. עוד 10 זלוטי, והנה אנחנו בגן חיות פתוח, כמעט לבדנו שם. עברנו בין מרחבי עשב מגודרים, שבכל אחד מהם יכולנו לראות פרט או שניים מאחד המינים האופייניים לפודלאשיה. את הצבאים ואת חזירי הבר זיהיתי, היו עוד כמה חיות מוזרות שלא זיהיתי, אף פעם לא ראיתי כאלה. ציפיתי להגיע לאיזו רמפה, שעליה אפשר לעמוד ולראות עדר מרשים של ביזונים בוטשים ברוב עזוז. בכל זאת, קראתי שיש כאן בפארק כמה אלפי פרטים. רמפה אכן הייתה, אבל היא השקיפה על אחו ריק. לקראת סוף המסלול, כשכבר ראינו שוב את שער הכניסה לגן החיות, עברנו ליד השטח של הביזונים. היו שם שלושה ביזונים, שכובים על העשב מעולפים מחום, רחוקים מכדי שאפשר יהיה לראות אותם בתצלום. רק ביזון אחד, שהוחזק במכלאה בבידוד, היה מספיק קרוב בשביל שיהיה אפשר להתפעל מצורתו הפחוסה והמוזרה.
סיימנו את הביקור בחלק הזה של הפארק, ויצאנו צפונה לכיוון ביאליסטוק.
