ביאליסטוק
כמו ישראלים רבים, גם אני שמעתי הרבה על ביאליסטוק (Bialystok). גם דרך שמות רחובות ושכונות בישראל שנושאות את שמה, גם בהקשר של יהודים ידועי שם שבאו משם, וכמובן, בהקשר של השואה. לפולנים היא ידועה רק כעיר המרכזית של מחוז פודלאשיה, עיר שדה אפורה, שעיקר גאוותה על הפארקים הלאומיים הסובבים אותה. וגם, בדומה למחוז פודלאשיה כולו, על הגיוון האתני והדתי שלה.
ביאליסטוק היא עיר חדשה יחסית לעריה העתיקות של פולין. רק במאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים צמחה והייתה מעיירה לעיר שדה, הודות לתעשיית הטקסטיל שהחלה להתפתח בה תחת שלטון הצאר הרוסי. בעברית, המילה "עיר" מציינת את תל אביב כפי שהיא מציינת את חדרה, אבל בפולנית יש מלים שונות לעיר גדולה ולעיר שדה. מבחינת שוליותה, ביאליסטוק הזכירה לי את לובלין, בה ביקרתי לפני שלוש שנים. אך בעוד שלובלין המודרנית בנויה סביב העיר העתיקה בעלת החן הימי ביניימי, ביאליסטוק בנויה סביב רחוב אחד, רחוב ליפובה. קצת כמו המושבות הוותיקות אצלנו בישראל.
לפני שפודלאשיה עברה לשליטת הרוסים, היא הייתה נתונה לשליטת אצילים גרמנים. הגרמנים, הייתה להם מערכת חוזים שהסדירה את היחסים בין האציל לבין תושבי העיר, בתקופה שבה כל יישוב עירוני נקרא "עיר", בלי קשר לגודלו. החוזה שהגדיר את היחסים בערים רבות מזרח אירופה נקרא "הזכויות המגדבורגיות", על שם העיר מגדבורג, שבה נוסחו ויושמו לראשונה. הבנתי, אף שלא מצאתי לכך ביסוס בויקיפדיה, שמלבד תקנות בענייני מסחר ואכיפת חוק, הזכויות המגדבורגיות כללו גם תקן מחמיר בקשר לאופן בניית יישובים עירוניים: הדרך, שהכרכרות נוסעות בה מיישוב ליישוב, צריכה להיכנס לכיכר מרכזית ולצאת ממנה. בכיכר צריכים לעמוד זה מול זה הכנסייה ובית העיריה. חלק מהכיכר ישמש כשוק. בתי המגורים ייבנו ברחובות העיירה שיוצאים מהכיכר. וכולי. הכבישים הצדדיים בהם נסענו עברו דרך הרבה יישובים ששימרו את המבנה הזה עד היום. ביאליסטוק מונה היום בין מאתיים לשלוש מאות אלף נפש, אבל המרכז שלה הוא עדיין מרכז של עיירה, לא של עיר ימי ביניימית דוגמת לובלין.
לאורך רחוב ליפובה נמצאות הכנסיות המרכזיות המשרתות את תושבי העיר, קתולים ופרבוסלביים. לאורכו נמצאות מסעדות, שמתגאות במנות עממיות בסגנון פולני, בסגנון ליטאי ובסגנון בלארוסי. במרכזו נמצאים בתי המלון הגדולים יחסית, שנראה כי הם משכנים בעיקר תיירים מהמערב, שבאים לכאן לחפש שורשים. אופציות לינה עממיות קשה מאד למצוא בביאליסטוק, אולי משום שאין כל כך ביקוש. כמה משוגעים כמוני יש, שסתם מסתקרנים לראות איך נראית עיר ששמעו עליה כל כך הרבה, אף אם לא מן הסיבות הכי טובות? העברנו את הלילה בחדרים שכורים שטומאש מצא באינטרנט, בבית בפאתי ביאליסטוק.
בקצה רחוב ליפובה נמצאת כיכר השוק, ומעבר לה נמצא ארמון ברניצקי והגנים המקיפים אותו. ארמון ברניצקי הוא האתר היחיד בביאליסטוק שאפשר ממש לקרוא לו אטרקציה תיירותית. זהו ארמון קטן ונאה, שנבנה על פי הדגם של ארמון וורסאי. מאחוריו משתרע גן קטן, אף הוא בסגנון הגנים של וורסאי, ועל ידו גן אנגלי, כלומר, גן מעשה ידי אדם שמבקש להיות קצת דומה לטבע. הגנים חביבים, אך מובן שאינם משתווים לפארקים הנפלאים של וורשה. בכניסה לארמון ממוקמת אחת מלשכות המידע לתיירים של ביאליסטוק. כיום שוכנת בארמון הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה המקומית. ביום בו ביקרנו שם, התקיים במקום אירוע לסטודנטים לציון פתיחת שנת הלימודים הקרבה. היה לי נחמד לראות צעירים בעלי מראה אירופי מעודכן בתוך הארמון הזה, המתאמץ כל כך להיראות קלאסי.
ברניצקי היה אציל פולני ששלט כאן באיזור, ושאף להיבחר למלך פולין. כי זאת יש לדעת: שלא כמו ברוסיה ובגרמניה השכנות, שהיו להן שושלות מלוכה ששלטו בהן לאורך עשרות ומאות שנים, מלך פולין היה נבחר בידי האצילים בכל פעם שקודמו מת. יש הטוענים, שזהו שורש חולשתה ההיסטורית של פולין ביחס לשכנותיה. אין לי ספק, שחולשת המלכים הפולניים הועילה מאד ליהודים, והיא אחת הסיבות להיווצרות היישוב היהודי הגדול בפולין. כשהשליט חלש, אפשר להגיע אתו לכל מיני הבנות. אפשר לנצל את היריבות בינו לבין האצולה והכנסייה. הארצות הנוצריות שהיו בהן מלכים חזקים, כמו אנגליה צרפת וספרד, היהודים גורשו מהן בשלב כלשהו.
כשאני מטייל בפולין, מעניין אותי בעיקר לראות איך חיים בה הפולנים, פחות מעניין אותי לדעת איך מתו בה היהודים. אני חושב, שדווקא מצפייה בחיי הפולנים אפשר ללמוד יותר על איך שחיו פה היהודים. אם נקרה על דרכי אתר מורשת יהודית, אני מתעכב בו שעה קלה, אך אינני מתכנן את דרכי כך שתוביל אותי בין אנדרטאות, בתי עלמין ובתי כנסת משוחזרים. כשהאישה החביבה בלשכת התיירות בארמון ברניצקי שאלה אותי אם אני מתעניין במסלול הפולני או במסלול היהודי, עניתי שאני מעוניין בזה הפולני. אבל, היות שהיהודים היו רוב גדול של תושבי ביאליסטוק לפני המלחמה, גם לאורך המסלול הפולני נתקלתי בשרידים של חיים יהודיים. כמו שלושת בתי העץ המכוערים ברחוב מלינובה, שעומדים בניגוד בולט לבית האופרה האולטרה-מודרני החדש ובנייני העסקים שנבנו באותו רחוב, עם הכסף שמזרים לכאן האיחוד האירופי.
טיקוצ'ין
טיקוצ'ין (Tykocin), ובשמה היידי טיקטין, נמצאת 30 ק"מ מערבית לביאליסטוק, על גדת הנהר נארב (Narew). אם ביאליסטוק היא עיירה שצמחה לממדי עיר שדה, הרי טיקוצ'ין נשארה עיירה, בתוקף צו שימור שמגן עליה בגודלה ובצורתה שמלפני מאות שנים. חיים בה כאלפיים תושבים, כמספר תושביה בתחילת העת החדשה. כמתחייב מ"הזכויות המגדבורגיות", שעליהן כבר כתבתי לעיל, גם כאן נכנס כביש הגישה לכיכר רחבה, שבקצה אחד שלה נמצאת הכנסייה, לאורכה ממוקמים בית העירייה ומבני ציבור אחרים. במרכז הכיכר עומד פסל של גיבור מקומי, אציל או קדוש כנסייתי. לאורך ההיסטוריה, טיקוצ'ין החליפה ידיים מספר פעמים בין אצילים גרמנים, פולניים וליטאיים. מביניהם, ההטמאן סטפאן צ'רניאצקי הוא שזכה להיות מונצח כאן בפסל. אמנם גם מיודענו יאן קלמנס ברניצקי שלט כאן, אבל הוא הרי כבר קיבל את הכבוד שלו בביאליסטוק.
עד כאן המשותף לטיקוצ'ין ולעיירות אחרות בפודלאשיה, ומכאן למייחד אותה: בהמשך הכביש הראשי, כבר מחוץ לכיכר השוק, מצוי מתחם ייחודי לטיקוצ'ין, שבגללו משמרים את העיירה כמו שהיא, ושבגללו מגיעים לכאן מדי שנה אוטובוסים מלאים תיירים או תלמידים: מתחם בית הכנסת הגדול של טיקוצ'ין, והשירותים הניתנים למבקרים בו, כגון מסעדה כשרה, ששמה מתנוסס עליה באותיות עבריות. את בית הכנסת הזה החליטו הגרמנים שלא לשרוף ולא לפוצץ, משום מה. בניגוד למה שאומרים על הגרמנים, הם לא היו עד כדי כך יסודיים ושיטתיים, וודאי לא במה שנוגע למבנים.
היות שבית הכנסת אינו משמש לתפילות, ובשונה מבית הכנסת בוורוצלאב, הוא גם אינו משמש כמרכז תרבות ואמנות, שוררת בו תחושה מעיקה של מקום מאובן, נטול חיים. מקום בנפטלין. משלמים בכניסה 12 זלוטי, ומקבלים שני עמודי מדפסת שמתארים את קורות היהודים במקום. יש גם בעברית, כמובן. למרבה המזל, או לחוסר המזל, אף אוטובוס לא פרק את תכולתו בבית הכנסת בזמן שביקרתי בו. היו בפנים כעשרה אנשים, מקצתם נראו לי תיירים מבוגרים מהמערב, והיתר סטודנטים פולנים, כאלה עם היקסמות מהיהדות. לו הייתי דתי, אולי הייתי מצליח להפיק מעצמי איזו התפעמות מהמקום הזה, שהיה מרכז של תפילה ולימוד תורה עוד מלפני שהתחילו לכתוב את ההיסטוריה של יהודי פולין. הייתי מדמיין שאני שומע את הקולות, רואה את המראות. אבל אני לא דתי, ואחרי עשר דקות מיציתי ויצאתי.
זה היה יום חם מאד, ולא יכולתי שלא לשים לב שהכיכר הרחבה ריקה מעצים, אין בה פינה מוצלת. גם בביאליסטוק לא היו, חוץ מאשר בפארקים המוסדרים. אבל בביאליסטוק לפחות הסתובבו אנשים ברחובות, וכאן לא. התושבים המעטים הסתגרו בבתיהם מפני החום. לא היו קיוסקים פתוחים, לא בתי קפה ולא סופרמרקטים. האנשים היחידים שראיתי ברחוב היו פועלים שביצעו עבודות תשתית באחד הרחובות הפנימיים. עיירה בנפטלין. פסענו לכיוון הנהר נארב, שעל גדותיו בנויה טיקוצ'ין. זהו הנהר החמישי באורכו בפולין, והוא מוביל כמות נכבדה של מים לויסלה, אבל התוואי שלו מפוצל ליובלים רבים, שמתאחדים בחזרה ושוב מתפצלים כבמעין סריג. רק בסמוך לנקודת החיבור שלו עם נהר הבוג, הדרומי לו, מקבל הנארב מראה מרשים. הקטע הסמוך לטיקוצ'ין אינו מרשים במיוחד. חזרנו לרכב, ויצאנו לכביש הראשי בדרך החוצה מהעיירה. אחרי שעברנו בגשר על הנארב, עצרנו לרגע בטירה של טיקוצ'ין. אולי שם נמצא איזה עניין. אך לא, רק קומת הקרקע שלה הייתה פתוחה למבקרים, ובכל מקרה, מדובר בטירת מגורים כפרית ולא במונומנט מרשים כמו הטירות של לובלין או של זאמושץ'.
בצאתנו מן הטירה, צדה עיני קן חסידות גדול וריק. למעשה, כמעט בכל עיירה שעברנו בה היה קן כזה. טומאש הסביר לי שתושבי פודלאשיה אוהבים מאד את החסידות שלהם, מטפחים את קניהן הנטושים בחורף, גם משפצים אותם אם יש צורך. אם מוצאים חסידה מוטלת היכן שהוא בקיץ, חולה או חלשה מכדי לצאת למסע המפרך לאפריקה, לוקחים אותה הביתה ומטפלים בה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים היא מתה. יש שפעת אמונות טפלות שקשורות לחסידות, רובן ככולן קשורות לפריון, עוד עניין שלפעמים מצליח ולפעמים לא.
