משימלה הנהג לוקח אותנו לקסול. שוב דרך ארוכה ומפותלת שמתחילה בבוקר ומסתיימת לעת ערב.
ידענו שבקסול יש הרבה ישראלים, אבל לא תארנו שזו מושבה ישראלית של ממש. העברית שולטת בכיפה. השלטים, הרחוב, המלצרים – כולם פנו אלינו בעברית. מי שאוהב לעשן ולתפוס ראש יחגוג כאן. מי שמחפש טרקים ו'אותנטיות הודית' יחשב לקצת תמהוני ותלוש, אבל יש סוכנויות נסיעות וכל מה שצריך כדי להתארגן לזה. המלון שלנו, בפעם הראשונה, ברמה טובה ממש ובמרחק נח מהמרכז.
ביום השני אנחנו יוצאות לכיוון הכפר ההררי מלנה. מסלול ההליכה אל הכפר מתחיל בשער מקושת עם הכתובת מלנה. (שימו לב. הנהג שלנו לקח אותנו בהתחלה למקום אחר). בכפר הקטן הזה שההגעה אליו מחייבת טיפוס רגלי של כשעה במעלה ההר, גרים אנשים שדוברים שפה משלהם ומאמינים שכל מגע עם זרים מטמא אותם ופוגע בקדושתם. כשאנחנו קונות מהם בקבוק מים הם מורים לנו לשמוט את השטרות על כסא בצד, כדי להימנע מלקחת אותם ישירות מידינו. המבוגרים מזעיפים פנים ומסמנים לנו לא להתקרב ורק הילדים חברותיים וצחקניים כמו כל ילדים.
בהתחשב בכך שבהודו נספרו בין 2000 ל3000 דתות ואמונות שונות שום דבר לא מוזר בעינינו.
ביום השני אנחנו מחליטות ללכת בשביל לאורך הנהר לעיר הסמוכה מניקרן, מהלך כ4 ק"מ. הדרך היפה נגמרת לנו איפשהו באמצע הדרך ואת החצי השני אנחנו נאלצות ללכת על הכביש בין המכוניות.
מניקרן, עיר קדושה, משופעת במקדשים ומעיינות חמים שאדיהם מתמרים מעלה בין שרשראות דגלונים צבעוניים והכל יחד נראה מיוחד ושובה לב. העיר הדיי קטנה הזו מתפרשת לאורך גדת נהר כששוק חנויות מזכרות ססגוניות מוביל אל המקדש הסיקהי היפה והבולט, שאפשר לסייר ואף ללון בו ובגדה השנייה יש מרחצאות חמים לטבילה. כמו בשאר המעיינות החמים, הבריכה של הגברים פתוחה לאוויר ומושכת, וזו של הנשים סגורה ומוצנעת כזאת. כך יצא שבגדי הים שהבאנו נשארו יבשים ומיותרים לאורך כל הטיול.
