זכרונות מדרום קוריאה

ביקרתי בקוריאה שלוש פעמים אי שם בין 2001 ו-2003. שלושת הביקורים היו בענייני עבודה ולכן בעצם לא ראיתי הרבה מקוריאה אבל גם מה שראיתי היה מעניין ואני בקלות יכול להכתיר את קוריאה (דרום קוריאה כמובן) כמדינה השונה ביותר מישראל בה הייתי אי פעם.

חשוב לציין שהביקורים שלי בקוריאה לא היו בסיאול. אמנם בעיר לא מאוד רחוקה ממנה, אבל המקום בו הייתי היה מאוד שונה מסיאול – יותר מאשר תל-אביב שונה משדרות.

ראשית עניין השפה – בקוריאה רוב האנשים לא דוברים שפות שאינן קוריאינית. מכיוון שאני אינני דובר שפות שאינן עברית או אנגלית, נתקלתי בקשיים מסוימים לתקשר עם רוב האוכלוסיה.

למדתי מספר מצומצם של מילים בקוריאנית ותמיד היו איתי כרטיסי ביקור של המלון והמשרד שאוכל להראות לנהגי המוניות.

על כרטיס הביקור של המלון היה כתוב באנגלית – Take me hotel Song Do ( סונג דו היה שם המלון אם זכרוני אינו מטעני). אני מניח שהכיתוב בקוריאנית היה פחות מצחיק.

סביבי היו כמעט אך ורק קוריאנים והייתי חריג מאוד בנוף. זה מוזר להיות במצב בו כל מי שמסתכל עלייך רואה מיד שאתה זר.

פעם אחת זה גרם לי לאי-נעימות גדולה: הלכתי בחנות כל-בו ומולי היו אבא ובנו – הילד היה כבן שלוש. הוא הסתכל עליי במבט לא מאמין ואז פרץ בבכי עז. כנראה נראיתי לו מפלצת של ממש.

לעומת זאת, פעם אחת פגשתי בתחנת רכבת אדם בוגר שברגע שראה אותי חייך אליי בשמחה ואמר לי: "Hello! How are you?"

לרגע תהיתי מהיכן אנחנו מכירים אבל תוך כדי שיחה הבנתי שאנחנו לא. הוא פשוט ידע אנגלית וברגע שראה שאני זר שמח על ההזדמנות לתרגל את האנגלית שלו עם מישהו.

זכיתי להזמנה לארוחת ערב בביתו (גם אשתי הוזמנה כמובן).

יחד איתי היו בקוריאה עמיתים ממוצא סיני. הם לא בלטו בזרותם, אבל הם לא ראו בזה יתרון – אליהם אנשים פנו בקוריאנית מתוך הנחה שהם וודאי מדברים את השפה.

עוד בעיה שהייתה קשורה לשפה (או לשפתיים) הייתה בעיית האוכל.

קוריאה (מחוץ לסיאול) לא ממש ידידותית לצמחונים. הקוריאנים אוכלים בעיקר בשר ודגים, התפריטים שלהם כתובים לרוב בקוריאנית בלבד וקשה להסביר להם את הרצון להימנע מבשר. (אני עוד זוכר ש-"יאצ'ה מאן" פירושו "ירקות בלבד").

יוצא דופן בתחום הוא כמובן הקימצ'י: פריט חובה בכל ארוחה כמעט והוא לרוב צמחוני.

הקימצ'י הקלאסי הוא למעשה כרוב כבוש באוסף תבלינים חריפים. הכבישה הקלאסית שלו נעשית בצנצנת חרס קבורה באדמה.

אכלתי הרבה קימצ'י בקוריאה...

מקום העבודה שלנו היה סמוך לקניון גדול. בד"כ היינו אוכלים את ארוחות הצהרים באזור האוכל של הקניון.

בקומת המרתף היה סופרמרקט גדול ופעמים רבות אכלתי לארוחת צהרים לחמניה ועגבניה מהסופרמרקט.

פעם אחת אכלתי צ'יפס במקדונלדס ופעם אחת בייגל בדאנקין דונאטס.

אבל יום אחד קיבלתי הבטחה שאוכל לאכול ארוחת צהרים טובה שם – לצוות הלקוח היה מתורגמן צמוד והוא בא איתנו לאכול. הוא הבטיח לי שהוא יסדר לי מנה צמחונית בכל דוכן אוכל בו אבחר.

בחרתי בסושי (לא בדיוק סושי, אלא הגרסא הקוריאנית שלו – מספיק דומה). בעיקרון כל הסושי שם הכיל דגים ושרצים, אבל המתורגמן הסביר באריכות למוכר מה אינני מוכן לאכול ואחרי ציפיה לא קצרה קיבלתי מנת סושי שהכילה לצד הירקות פסים וורודים בלתי מזוהים.

לשאלתי מה זה ענה המתורגמן בשמחה: האם!

מה? צמחונים לא אוכלים חזיר?

עוד כמעט בעיה עם האוכל הייתה כלי האוכל. הקוריאנים אוכלים כמובן רק במקלות אכילה.
 כשיצאתי מהארץ לכיוון קוריאה בפעם הראשונה, לא ידעתי איך להשתנש במקלות אכילה. עננת ניסתה ללמד אותי, אבל לא הצלחתי לתפוס את זה.

יצאתי בחששות גדולים... אבל, למזלי, לא טסתי ישירות לקוריאה אלא דרך סינגפור.

בסינגפור מקלות האכילה גם מאוד פופולאריים, אבל אין מחסור בסכינים ובמזלגות.

ביומי הראשון שם ישבתי במסעדה סינית וראיתי מישהי בשולחן ממול אוכלת במקלות – בטכניקה קצת שונה מזו שעננת ניסתה ללמד אותי. חיקיתי אותה בהצלחה והגעתי לקוריאה בטוח יותר בעצמי.
 ביום הראשון בקוריאה המארחים שלנו לקחו אותנו למסעדה שעל השלט שלה היה כתוב – Foreign Restaurant - כפי שהסבירו לי זה התבטא בשני דברים: היו להם תפריטים באנגלית (בנוסף לקוריאנית) וגם סכינים ומזלגות (בנוסף למקלות).

עוד פרט מעניין בהקשר זה הוא שהקוריאנים – בניגוד לשאר המזרח הרחוק – אוכלים במקלות עשויים מתכת ולא עץ.

עמיתיי הסיניים התווכחו איתם בשאלה מה יותר נוח – מקלות מעץ או ממתכת. כל צד דבק במקלות שלו והם הופתעו לשמוע ממני שמבחינתי אין כל הבדל.

כתבתי כבר די הרבה... אעצור כאן. אני מקווה שהיה לכם מעניין לקרוא. לי היה מאוד מעניין לבקר שם.