את יומנו אנחנו מתחילים בשיטוט בעיר העתיקה של טקאימה, בתים קטנים, חנויות יפות. ממש כיף. ממשיכים לשוק הבוקר לאורך הנהר – מדובר בשוק של החקלאיים באזור המביאים את התוצרת שלהם לעיר ומוכרים אותה ישירות .אולי הפירות שלהם פחות שכיחים מאשר בארץ ואולי טיפה יקרים יותר (לא בטוח בכלל) אבל הטעם שלהם הוא טעם אמיתי של פרי ,כנ"ל לגבי הירקות שלהם .אז אנחנו קונים קצת ירקות ופירות .הם מוכרים גם אוכל, קצת שטויות והמון, ממש המון חמוצים יפניים בכל טעם וצורה, מהם אפשר תמיד לטעום (ולפעמים להתאמץ לבלוע כדי לא להעליב) בסך הכל עיירה יפה ונעימה, קצת מנומנמת.
בצהריים מתפצלים, תמי לא מוכנה לעלות על שום אוטובוס או רכבת למשך 24 השעות הקרובות ,אז אני והבנות נוסעים לשירקוואה-גו. לקחנו מין טיול שמלווה במדריך שלא מפסיק לדבר. הוא מדבר לסרוגין יפנית ואנגלית בשטף כזה שאנחנו לא מצליחים לזהות מתי הוא עובר משפה לשפה. במשך כל 50 דקות הנסיעה, שעוברת רובה בהמון מנהרות (הארוכה בהן היא של 11 קילומטר), הוא לא מפסיק לדבר.
מגיעים לתצפית על הכפר היפה ומשם יורדים לכפר עצמו. זה כפר שרוב בתיו בנויים עם גגות מאוד מיוחדים עשויים שכבות קש בזווית מאד חדה ובטכניקה מיוחדת בכדי שהשלג לא ייערם אלא יגלוש מטה מן הגג . חוץ מזה הכפר מאוד מטופח ועל רקע ההרים הנישאים שמשקיפים עליו השיטוט מאוד נעים. אנחנו גם מבקרים באחד הבתים מבפנים ומנסים לדמיין מי יקבל איזה חדר עם נעבור לגור אליו. אחרי השוטטות חוזרים לאוטובוס, למזלנו המדריך הפעם שותק ונותן לנמנם קצת.
בחזרה פוגשים את תמי שלקחה אופניים והסתובבה בעיר, נסעה לפארק הגדול שהשמועות מדווחות שנצפה שם דוב גדול אבל חוץ מכמה קשישים חביבים ,תיירים, וזוג עם ילד נכה היא לא פגשה ולו דוב אחד .על זה נאמר "לא דובים רק יער" היא רכבה על אופניה ואכלה מקצת מן הפירות הטעימים שקנתה בשוק .היא ישבה על גדת הנהר וקראה ספר, וגם שתתה קפה אחד טוב (שזה הישג משמעותי כאן) בבית קפה ישן. ובעיקר זכתה לכמה שעות של שקט.
בערב ,יושבים בחדר האורחים של האכסניה עם חבר‘ה צעירים מכל העולם ומתקשקשים.
מה שמפתיע אותנו מאד זה היחס האוהד והחם שאנשים מפגינים כלפינו כשהם שומעים שבאנו מישראל .לא מדובר רק ביפנים אלא באמת בחברה מהרבה מדינות מערביות .חלקם הגדול גם חולם לבוא ולבקר בארץ .מחמם את הלב.
