עברו בדיוק שבועיים בין הטיול האחרון שעליו אפשר לקרוא בלינק הבא:
https://www.lametayel.co.il/posts/jv5k9j
לבין הטיול הנוכחי, כך שהצלחנו לשמור על רצף של פעם בשבועיים (פשרה שהגעתי אליה עם הילדים ועם עצמי). תכננו בכלל לנסוע לים המלח, אבל מאילוצים אלו ואחרים דחינו את ים המלח לעוד כמה חודשים (בכל זאת החורף כבר כמעט כאן). היעד נבחר בגלל פוסט שראיתי בפייסבוק ואהבתי את הנופים. קראתי קצת בכל מיני מקומות על המסלול ואכן הוא נראה מושלם בשבילינו. רק מה... אחרי שבן זוגי שמע על תכנון המסלול ששקדתי עליו חצי בוקר הוא פרץ בצחוק. ולמה בעצם זה היה כל כך מצחיק? בעיקר כי יש לי זיכרון של הדגיגה ההיא מ"מוצאים את נמו" שאני לא זוכרת את שמה (כמה מפתיע) וכבר היינו שם. יש לציין שבפעם ההיא טעינו בדרך ולא מצאנו את המסלול, אז סתם הסתובבנו באזור.
בקול מלא ביטחון מזויף ומבלי להודות בסיניליות שלי הכרזתי שברור שאני זוכרת, אבל הפעם אני כבר אדע איך למצוא את השביל הנכון.
בוקר הטיול הגיע ובתי האמצעית ש"מאודדד אוהבת" לצאת מהבית החליטה לנסות עלינו שיטה חדשה ופשוט מרחה את זמן ההתארגנות עד שכבר היה ממש מביש לקרוא לשעה שמראה השעון – שעת בוקר.
בקיצור, יצאנו מהבית רק ב 11:30 – הפעם בהרכב מלא של זוג הורים ושלושה ילדים (בני 16, 13 ו 11).
את הדרך לשם עשינו בכביש 2. נדהמתי לגלות איך תוך שבועיים הכל השתנה. הטבע כבר התחיל לארוג את השטיח הירוק ומפואר שלו. אמנם ייקח עוד זמן עד שהוא יהיה מוכן ויכסה את כל מה שהקיץ החריב, אבל גם פיסות העשבייה הירוקה שפוזרו בכל מקום ריגשו אותנו כמו פתיחת חנויות למכורי שופינג מיד אחרי הסגר.
גם חרציות שגמעו את מי הגשמים, התפרצו לכל עבר בצהוב מרענן. אגב, אם באמת זיהיתי נכון, אז מסתבר שזה ממש משונה לראות עכשיו חרציות שאמורות בכלל לפרוח באביב. טוב נו, בשנה הזאת שום דבר כבר לא מפתיע אותי.
מצרפת תמונה, אז אם במקרה אתם מזהים אם זה אכן חרצית או משהו אחר, תעדכנו אותי בבקשה.
אם לא הספיקה שעת היציאה המאוחרת להחריד - גם נתקענו 20 דקות בפקק קצת אחרי נתניה, כך שהגענו ליעד רק אחרי השעה 13:00
מערת אורנית
עשינו ניווט ב waze ל"מלון קדם" ובדיוק ממול יש חניה גדולה ואת תחילת המסלול. אם תגיעו בשבת שמשית ויפה, אז החניה כבר לא תרגיש כזאת גדולה. אנחנו לא מצאנו שם מקום וחנינו ליד המלון. ממול למלון גם מתחיל המסלול. יש שלט כניסה גדול "פארק מונהיים", עוברים אותו וכמעט מיד יש שביל שפונה שמאלה ועליו סימון שבילים אדום. זה השביל שפספסנו בפעם הקודמת שהיינו כאן.
השביל מטפס לאיטו עד לפסגת ההר ואנחנו פנינו בעקבותיו. מאחורינו זה הנוף לטירת הכרמל ולים.
הטיפוס לא היה קשה, אבל מעצם העובדה שנוצר כאן הצורך להילחם בכוח המשיכה ו... כן נו – לטפס, אז זה הצריך מאמץ גופני מסוים. העשבייה הירוקה התחילה לכסות גם את הכרמל ונהנינו מנופים ממכרים שכל פעם מחדש מזכירים לי את אירופה.
אפילו מצאנו פרח ורוד יפיפה וביישן שהתחבא בצל הסלעים. אחרי בדיקה ברשת, נדמה לי שמדובר ב "סתוונית היורה". לפי השם נשמע די הגיוני שזה באמת זה, אבל אל תתפסו אותי במילה.
בשלב מסוים, כשאנחנו כבר מזיעים ונדמה שעוד רגע הקול הפנימי יצהל בנימה של ההיא מ waze - "הגעת אל היעד", גילינו שעשינו רק חצי דרך וכדי להגיע למערה צריך להמשיך לטפס ולטפס.
אז טיפסנו וטיפסנו ואז טיפסנו עוד קצת והנה, הפעם באמת הגענו אל היעד.
מספר מערות שרובן קשורות אחת לשנייה מתנשאות להן בדיוק מעל הנוף הכי מרהיב שיש לכרמל להציע. חלק מהמערות מצריכות זחילה. הבן שלי בחן את הנושא, לי קצת פחות התחשק. המערות היו חשוכות והצריכו פנסים. אנחנו הסתפקנו באלה שבטלפונים הניידים.
למען האמת לא התחלנו לחקור את המערות לאורכן ולרוחבן, גם כי הנוף צד את המבט יותר מאשר חור חשוך וגם כי בתוך המערות היו כמויות בלתי נתפסות של אבק. כאלו שכל פסיעה על אדמת האפר העלתה לאוויר. לי זה סתם הציק, אבל עבור בן זוגי מוכה האלרגיות זה היה פשוט בלתי נסבל.
למרות זאת, אני יכולה להגיד בפה מלא אבק שהיה שווה לגמרי לעלות לשם, גם אם לא נכנסים בכלל למערות. המערות זה רק הבונוס.
משם תכננו לרדת לכיוון נחל גלים ולצעוד לכיוון עין קדם. עין קדם זהו שמן של נקבות מים שאפשר לטבול בהן בימים חמים ויחד עם מערת אורנית מהווים יום טיול מוצלח במיוחד (או לפחות ככה קראתי).
מאחר והיום לא היה חמים מי יודע מה ומאחר והמשפחה שלי אוהבת מאוד לקצר תהליכים ומסלולים (הייתה שם, קרוב לפסגה, דרמה משפחתית קטנה שהותירו אותי מרוקנת מאנרגיות וחשק להמשיך) ולכן החלטנו מראש לוותר על עין קדם.
את הירידה אבל כן עשינו לכיוון נחל גלים. רואים אותה היטב אם עומדים עם הגב למערות והיא ממשיכה עד לשביל אפר רחב אי שם למטה. למרות כל מיני פתגמים שעוסקים בעליות וירידות – אני יכולה להגיד חד משמעית שהירידה הייתה הרבה יותר מאתגרת וקשה מהעלייה. הישבנים של רוב בני הבית שלי התהדרו בסימנים כחולים מהחלקות על אבני החצץ בדרך למטה. אני אמנם לא החלקתי (גם אם לשם כך נראיתי כמו פינגווין ביער טרופי), אבל יום למחרת הרגשתי יפה מאוד את השרירים התפוסים ברגליים.
שביל החצץ הוביל אותנו, לאחר הליכה של כרבע שעה, עד לחלקו האחורי של מלון "עין קדם". חצינו את שטח המלון מאחורה ועלינו במדרגות חזרה לחניה. בינתיים בדרך, הרוחות קצת נרגעו. אכלנו קצת פירות ששיפרו את מצב הרוח ואת הרעב שתקף אותנו והחלטנו להמשיך לפארק חדרה.
בדרך עצרנו בג'פניקה בקיסריה ואספנו את ההזמנה שעשינו עוד מהדרך.
פארק חדרה
אתם בטוח מכירים את תחנת הכוח עם ארבעת העמודים שניצבת קצת אחרי קיסריה. אם נוסעים לכיוון תל אביב, אז מצד ימין. אגב, רק עכשיו גיליתי שקוראים לה "אורות רבין". בלילה, כשהיא מוארת, היא תמיד מזכירה לי את אוניית הטיטאניק. צמוד אליה ממוקם הפארק.
כשמו כן הוא זהו אכן פארק לכל דבר ועניין. יש שם מדשאות, שולחנות וספסלים לחובבי פיקניקים בטבע וטיילת ארוכה שמשתרכת במקביל לנחל אלכסנדר עד שזה נשפך היישר לים.
המקום היה מפוצץ אנשים ולכן קצת פחות פסטורלי ממה שציפיתי, אבל אם מתעלמים מההמון שגודש כל חלקה טובה, המקום עדיין מהמם ושווה ביקור. הגענו לקראת שעת שקיעה, מה שהוסיף הרבה רבדים אדמדמים וקסומים למקום כולו. בכל זאת, אין כמו שקיעה בים.
אנחנו התחלנו להתקדם לכיוון הים ועצרנו לאכול את הסושי שלנו על ספסלים, כשזה הנוף שליווה את הלעיסות שלנו:
משם המשכנו עד למקום שהנחל מתאחד עם הים וזכינו לצלם שם תמונות מרהיבות של שמי דמדומים. בגלל השעה גם לא היו שם כבר כל כך הרבה אנשים וזה היווה סיום מושלם לטיול.
המסלול שעשינו מומלץ בכל עונות השנה.
אם אתם הולכים למערת אורנית בקיץ, אז קחו בחשבון שהמסלול חשוף לשמש, מצד שני יש בונוס בצורת נקבות עין קדם בהן ניתן לטבול ולצנן את הגוף.
מקווה שנהניתם לקרוא.
לעוד טיולים בארץ ובחו"ל (מתי, מתי כבר נוכל לחזור ולטייל מחוץ לגבולות של ארצנו הקטנה), מוזמנים להיכנס לבלוג שלי באתר "למטייל" :
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)
