הגיע הזמן להתחיל לצמצם פערים ולצאת שוב לטיול. כן, כן - יומיים אחרי הטיול הקודם – עליו אפשר לקרוא כאן:
https://www.lametayel.co.il/posts/llq1nv
טוב נו, אנחנו לא באמת במסדר צבאי (גם אם הילדים לפעמים מתלוננים שכן). סתם כי זה היה חופש חנוכה והייתה לנו את האפשרות. הפעם הכי ספונטני שיש.
כבר מזמן סימנתי לעצמי שאני רוצה להגיע לשם וערב לפני הטיול הוחלט סופית שזה היעד.
מזל שבבוקר הטיול נזכרתי שזאת שמורת טבע עם כניסה בתשלום. והרי אני כבר יודעת שבשמורות שהכניסה אליהן בתשלום יש סכנת קורונה ממשית ולכן צריך להירשם מראש כדי למנוע התקהלות (זה לעומת סתם יער ששם הכול סבבה וגם מיליון איש יכולים לטייל יחד).
בכל מקרה, נכנסתי להירשם ולמזלי היו עדיין מקומות פנויים בין השעות 12:00 ל 15:00 מה שאפשר לנו בוקר רגוע בלי למהר יותר מדי.
את הבן שלי שיחדתי עם פיצה כדי שיבוא איתנו ואילו את הבנות לא הצלחתי לשחד (אם מישהו מחפש עובדות לרשויות החוק והאכיפה אז...). תוך שעה מהרגע שיצאנו מהבית, כבר הגענו ליעד. בפוקס זה קרה בדיוק בשעה 12:00.
שמורת טבע עין אפק
זוהי שמורת טבע יפיפייה שמשמרת בתוכה ביצות ציוריות, תחנת קמח ישנה ועוד.
השמורה נמצאת ממש בקרית ביאליק והבניינים החדשים שצומחים שם סביב, בקצב של סגרים שאחרי העלייה בתחלואה, כבר ממש נושקים לשמורה. בהתחלה קינאתי בדיירים שגרים כל כך קרוב לשמורת טבע, אבל אז שמתי לב שבדיוק ממול לבניינים יש גם בית קברות וכל הקנאה התפוגגה לה. מעניין אם הקבלן שמכר את הדירות תמחר את הדירות על פי כיווני אוויר ומה מתחשק לך לראות מהחלון - טבע או בית קברות?
בכניסה לשמורה היה תור די ארוך של מכוניות וחיכינו כעשר דקות עד שנכנסנו פנימה. זאת אחרי התשלום ובדיקה קפדנית שאכן שריינו לעצמינו שעת כניסה.
בשנייה שעברנו בשער זה הרגיש שנחתנו בארץ אחרת. הירוק שהיה שם היה כל כך בוהק שזה נראה כאילו מישהו הניח שם דשא מלאכותי. אני ובן זוגי הסתכלנו סביב בהתפעלות ואילו הבן שלי, בקול משועמם למדי: "אני פה בשביל הפיצה".
ואחרי שהתחלנו ללכת הוא גם הוסיף "בשביל מה היה צריך לנסוע כל כך רחוק. יש לנו יער מול הבית, בדיוק כזה". למי שלא מכיר – אנחנו גרים באורנית מול יער חורשים (ועם כל הכבוד ליער חורשים – הוא לא כזה).
המסלול מתחיל מתחנת קמח ישנה ויפיפייה.
לידה ישנה בריכה קטנה עם ליליות שכמו נלקחו מהאגדה על אצבעונית. אמנם הייתה פריחה יפה, אבל מועטה - נראה לי שזה תלוי בעונה.
הבנתי שבתחנת הקמח יש גם מוזיאון קטן, אבל ביום שהיינו הוא היה סגור (קורונה וזה). מה שכן פתוח זה הגג של המבנה וממש שווה לעלות לשם בשביל תצפית נוף מדהימה על הפארק.
בזמן שאני ובן זוגי התלהבנו מכל הנופים שנפרסו לפנינו שם למעלה, את הבן שלי עניינה יותר הרצפה שכולה הולכת במן גלים גדולים ונראית כאילו היא מתחננת שיבואו להחליק עליה עם סקייטבורד. הבנתי שהבריטים השתמשו בגג כתצפית שמירה. מעניין מה הם עשו שם למעלה וכמה הם היו משועמים, אם הרצפה נראית כמו שהיא נראית.
אחרי שירדנו משם, התחלנו את המסלול שלנו בפארק. כמובן שאחרי מספר דקות כבר סטינו מהמסלול המסומן במפה שקיבלנו בכניסה, לשביל צדדי שמשמש כשביל מילוט במקרה של שריפה– אנחנו לא חזקים בקטעים של 'ללכת בתלם'.
גילינו שביל שומם וטבע פראי ומרהיב. מצאנו שם בקצה השביל מן בולי עץ ענקיים שמשמשים כספסלים ונהנינו סתם לרבוץ עליהם, לנשום את האוויר הצח ופשוט להתענג על היום.
הטיול שלנו יצא יומיים לפני סערה די רצינית והסממנים כבר ריחפו באוויר. השמיים היו מכוסים עננים אפורים וטיפות זעירות ירדו כמעט ללא הפסקה, כל כך זעירות עד שלא באמת נרטבים מהן. בגשם כזה לא יצא לי להיתקל הרבה בארץ. באנגלית קוראים לגשם הזה drizzle והוא הרבה יותר אופייני לאירופה.
אחרי שמיצינו קצת את הבדידות, שביל המילוט הוביל אותנו חזרה אל המסלול הרשמי שלפעמים היה בנוי מגשרוני עץ חמודים.
שם עברנו דרך אגמים קטנים ומרשימים. לפעמים ניתן לראות בהם ברווזים.
עלינו לתצפית על עדר של תאואים. הם היו כל כך רחוקים עד שבעיקר ראינו גוש שחור אי שם באופק והיינו צריכים לנחש שמדובר בהם ולא בגוש קקי ענק. לפחות הזום של המצלמה הבהיר את הנושא.
ראינו אינספור שפמנונים. מן דגים גדולים שהזכירו לי את סלבדור דאלי. כנראה בגלל שאנשים מאכילים אותם (למרות שאסור), יש לאותם דגים נטייה להפוך לסוג של חתולים ולעקוב אחרי אנשים בתחנונים לאוכל. בתמונה להקה ענקית של שפמנונים שנלחמת על במבה שמישהו זרק להם (לא אנחנו). זה היה כל כך אינטנסיבי עד שהיו שם איזה שניים, שלושה אמיצים (או טיפשים – תלוי איך מסתכלים על זה) שקפצו ממש החוצה מתוך המים אל הקרקע רק כדי להיות הראשונים להגיע לאוכל.
אחרי שעשינו קצת יותר מחצי מהשמורה, הגענו לגולת הכותרת של המקום – הגשר שמעל המים. גשר עץ ארוך, צר ומפותל מעט שנמתח מעל אגם גדול. הגשר כל כך ציורי ויפה שהוא יוצר תמונות פשוט מרהיבות מכל זווית שלא מסתכלים עליו. היה ממש כיף ללכת עליו וגם לשבת עליו עם הרגליים לכיוון המים. אני בטוחה שבקיץ זאת יכולה להיות חוויה כייפית ומרעננת גם לטבול את הרגליים במים.
ראינו בתוך האגם גם צב מים חמוד וכמובן עוד להקות של שפמנונים סטוקרים.
משם המשכנו דרך עוד כמה אגמונים פוטוגניים
וגילינו בולי עץ בצורת ספסל שעמדו להם מתחת לעץ בצד, קצת הרחק מהשביל הראשי.
ניכסנו לנו מיד את המחבוא המאולתר ממבקרים אחרים (והיו לא מעט) והתיישבנו לנשנש קצת חטיפים. שם הבן שלי הכיר חבר חדש:
כמובן שאחרי שהם החליפו פרטים ברשתות חברתיות ומספרי טלפון, הוא הוריד אותו חזרה לקרקע ולענייניו.
משם הדרך לאוטו כבר הייתה קצרה.
דבר אחד פספסנו באותו היום וזה את ה"שביל רגליים יחפות". ראינו אותו כשנכנסנו לשמורה ואמרנו שנעשה אותו בסוף, אבל פשוט שכחנו. עם ה OCD הלא מאובחן שלי, אני מודה שאני לא ישנה בגלל זה בלילה וכבר מתכוננת לחזור לשם שוב בקרוב. טוב, גם בגלל שהמקום הזה באמת מדהים ושווה עוד ביקור או עשר.
המקום מתאים לכל גיל ולכל הרכב של קבוצת מטיילים. אם אתם באים עם עגלה – אז יהיו אולי כמה שבילים שיהיה קצת יותר מאתגר לעבור בהם ותצטרכו לוותר, אבל בסך הכל נראה לי שרוב המקום כן עביר לעגלות.
עם כל עצירות ההתפעלות והנשנושים שלנו, לקח לנו בערך שעתיים לעשות את כל השמורה. אם אתם הולכים לאט, אבל בלי לעצור, אפשר לעשות אותה גם בפחות משעה.
כל עוד אנחנו תחת איומי הקורונה אל תשכחו להירשם מראש באתר של רשות הטבע והגנים .
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)
