*שימו לב שהפוסט נכתב לפני החמרת הגבלות היציאה מהבית עד ל-100 מטר :)
בימים טרופים אלה, כאשר התחזית היחידה שבה מציצים היא זאת של משרד הבריאות. והתחזית, לפחות לזמן כתיבת שורות אלה, אפשרה עדיין אתנחתא משפחתית קרובה לבית, יצאנו לחגוג יום הולדת לבן שלי. זאת אחרי שבוע שבו היציאה היחידה שלי הסתכמה בהליכת ערב עם חברה (קבועה, קבועה, אנחנו ממושמעות להוראות) ובזריקת זבל.
מסורת ימי ההולדת שלנו בדרך כלל כוללת בחירת בילוי ומסעדה של חתן/כלת השמחה. מאחר והאופציות הן איך לומר... מוגבלות משהו, האפשרות היחידה שעמדה בפנינו היא "יציאה משפחתית קצרה וקרובה לבית". כאן היללתי את הבחירה שעשינו לפני יותר מעשור, כאשר מכרנו את דירתנו בראש העין ועברנו לגור ביישוב. אין ספק שה"קרוב לבית" שלנו הוא מסוג הנופים שאנשים נוסעים רחוק בשביל לראות.
הבית שלי נמצא בקצה היישוב ומשקיף על יער חורשים.
זה הנוף מהחלון.
למי שלא מכיר את יער חורשים – זוהי פנינת טבע ששווה להגיע אליה, גם אם אתם לא נמנים עם תושבי האזור.
איכשהו, אחרי שבוע וחצי של הסגר, פתאום לילדים נהיה קצת יותר קל לעזוב את המסכים כדי לנשום אוויר נקי. ואם כבר הזכרנו אוויר, אז בגלל הקרבה שלנו ליער ומיעוט המכוניות ביומיום, גם ככה יש לנו שפע ממנו. עם זאת, בתקופה האחרונה, אפילו ביישוב הקטן שלי אני מרגישה שהאוויר נהיה יותר רענן ונקי.
טוענים שזיהום האוויר בארץ ירד ב 35 אחוז, כאשר המספר הזה רק הולך וגדל.
כמובן שזה קורה לא רק אצלנו. בכל העולם מדברים על ירידה בזיהום אוויר, בברבורים שחזרו לתעלות בוונציה או אווזים שמטיילים להם בניחותא בשדה התעופה הכמעט מושבת בארץ.
אין ספק שלמרות המצב האיום, אם מסתכלים על התמונה הגדולה, אפשר לראות גם לא מעט חיובי. יש סרטונים שלמים שמדברים על זה (בטח קיבלתם כאלה בווטסאפ), כך שלא אלאה אתכם. אפשר לסכם את זה אל תוך משפט אחד: "כדור הארץ מתרפא".
אז אחרי התארגנות קלה ועם אפס קיטורים (מסתבר שלשם כך, היה דרוש, באופן מילולי, שסוף העולם יגיע), יצאנו בהרכב מלא לצעדה קצרה לכיוון חלקת יער קטנה שסיפחו אותה אל היישוב. כעיקרון זה חלק מיער חורשים, רק שהוא מופרד על ידי גדר. כך שמה שאני עומת לתאר כאן – ניתן לראות ביער שפתוח לכל מי שרוצה להגיע (אחרי ימי הקורונה. בינתיים תעשו טובה לעצמכם ולשאר האנושות ותישארו בבית).
השביל שמוביל לאותה חלקת יער, נמצא ממש מול הבית שלנו והוא תחום בצד אחד עם גדר ביטחון, דרכה כבר אפשר להתחיל לספוג את הנופים הירוקים, ומן הצד השני בבתי מגורים.
השמש חייכה אלינו מן המרום והלב התרחב והתמלא באושר שרק שהייה באוויר הפתוח יכולה להעניק.
בקושי התקדמנו חמש דקות, כאשר פגשנו בדרך חבר חמוד וביישן:
זה עוד יתרון מדהים בלגור ביישוב שקרוב ליער. מה לא ראינו עד היום: חזירי בר, איילים, תנים, שועלים, קיפודים, שפני סלע (שהיה מאוד נחמד לתצפת עליהם, אבל קצת פחות לחטוף בגללם לישמניה – שתי הבנות שלי חטפו. למזלי זה היה בצורה קלה יחסית).
עם זאת, יש גם חסרונות, כי גם עקרבים יש ביישוב או במקרים היותר טראומתיים בבית. כמעט כל קיץ אני מוצאת מדי פעם איזה אחד שמסתובב לו להנאתו במזגן. באחד המקרים זה קרה כשחזרנו מטיול בחו"ל ובמקום כלב שירוץ לקבל את פנינו – קיבלנו עקרב.
אפילו נחשים יש. פעם אחת, בשיא הנון שלנטיות, נכנס אל תוך הסלון שלי נחש. אני בטוחה שאם הוא היה ניחן בחוש הומור, הוא בטוח היה מתפקע מצחוק מהצרחות שלי והיכולות האתלטיות שהתגלו ככה במקרה, כאשר גיליתי בן רגע שאני יכולה לקפוץ לגבהים מרשימים שאליהם מגיעים לרוב חתולים ולא בני אדם.
אז אחרי שאמרנו יפה שלום לצב, המשכנו בדרך ולאחר חמש דקות נוספות של הליכה, הגענו לשביל מאולתר שמוביל אל תוך חלקת יער קטנה.
אני יכולה לברבר עוד ועוד על יופיו של המקום, אבל נראה לי שקצת תמונות יעשו טוב יותר את העבודה.
מה שאני כן יכולה לומר זה שכל פעם שאני נמצאת שם, בין העשבייה הירוקה, עצי האורן והפרחים – אני מרגישה איך הנפש מחלימה. איך העולם מקבל מעט פרופורציות, אף על פי שזה לא כל כך קל בזמן האחרון. איך יש בכוחו של הטבע ושירת הציפורים לרפא את מכאובי הנפש ולמחות, גם אם במעט, את הדאגות.
אחרי שספגנו קצת מיופיו של כדור הארץ, שתינו תה
ושכחנו לרגע שאנחנו רק עשר דקות מן הבית ולא באיזו שמורת טבע אי שם בעולם, הגיע הזמן לחזור. את הדרך חזרה עשינו דווקא דרך הרחוב שאני גרה בו. הרחוב שמקביל לשביל היער. הרחוב הכי יפה ביישוב.
אז חוץ מזה שכולו טובל בירוק שאיכשהו נשמר גם בשיא הקיץ, גם שם יש לנו לא מעט אטרקציות. כמו למשל גינת עצי פרי שמונגשת לתושבים. עם עשרות עצים שכל אחד בעונתו מספק קטיף חינם.
ספסלים ופינות זולה שמאפשרים להתחבק עם הטבע ממש מול הבית.
כמובן שגם גן שעשועים היה שם, אם כי עתה במראה עצוב, כאשר סרט לבן אדום הקיף את כולו עם שלט של "אין כניסה".
אגב, אם במקרה נכנסתם לראות את הכריכה של הספר שלי, אז גן השעשועים המדובר מככב עליה. ואם לא, אז כדאי לכם...
את היום שלנו סיימנו בטויס אר אס (עם מסכות על הפנים ואלכוג'ל בשלוף), כדי לקנות מתנות לחתן יום ההולדת ומשחקי קופסא לקראת עוד מספר שבועות בהסגר.
את הארוחה החגיגית סיפקה לנו ג'פניקה – בטייק אווי. אותה כבר אכלנו בבית.
למרות האפשרויות המוגבלות, אני יכולה לומר בפה מלא שהיה לנו יום לא פחות נפלא מאשר אם גמד היום הולדת שלי היה מחליט להעביר אותו בבאולינג ובישיבה במסעדה האהובה עלינו. לפי עיניו הנוצצות והחיוך שהיה מרוח לו על הפרצוף במשך כל אותו היום, אני די בטוחה שהוא יסכים איתי.
ולמי שמתחשק לטייל קצת בדמיון לארצות רחוקות או אפילו כאן בארץ, מוזמן להיכנס לבלוג שלי באתר למטייל:
לפחות עד שנעבור את התקופה הזאת ונשוב לחרוש את הארץ ואת העולם.
מאחלת לכולם חג שמח, הסגר אפקטיבי וקצר והעיקר הבריאות.
