החלטנו לעשות טיול אחרי צבא, כלומר, החלטנו על זה לפני 3 ילדים, בזמן שהיינו אי שם בסוף שנות העשרים שלנו וראינו צורך לרענן את ההחלטה, כי אחרי הכל קרו דבר או שתיים מאז ובהחלט יש מצב שזוגתי לא ממש תהיה מעוניינת לסבול אותי חודש שלם ברציפות, ללא שום יכולת הימלטות, אבל היא, שידועה ביכולת סובלנותה לכל בעלי החיים, אמרה שנוכחותי לא תפריע לה כלל ואם גידלה את שלושת ילדינו והם עדיין בחיים, הרי גם סיכויי הם די סבירים.
שתכננתי את המסע שלנו להודו, נעזרתי באתר למטייל שהכיל מידע רב ומגוון על הודו, אלא מאי, מהר מאוד התברר לי שחלק לא קטן מהמידע הוא בן 10-15 שנים, ובמדינה כמו הודו עובדה זאת הופכת חלק לא קטן מהמידע לכמעט לא רלוונטי, ואני לא מדבר על עלויות של דברים שמטבעם משתנים מהר. החלטתי איפה לתרום לאתר את התובנות שלי על הודו, נכון לאוקטובר 2019. אני חייב לציין לפני הכל שכל התובנות שלי מהמסע בן החודש שחוויתי, הם תובנות של איש לא צעיר, בן 60, מאוד רציונלי, ושמעדיף לחוות את העולם ללא פילטרים, כמו שהוא. לא תמצאו אותי מסתגר לאיזו תקופה באשרם ומתרגל מדיטציה ויוגה, או לחילופין נזרק בקסול ומעשן את עצמי לדעת. אני אוהב לטייל בטבע ולחוות אותו דרך הרגליים, אני מתענין באנשים שחיים באותה מדינה ורוצה לשוחח איתם על המקום בו הם חיים, על התקוות שלהם, השאיפות שלהם, היום יום שלהם, גם אם לשם כך אני צריך להגיע למקומות שלא בהכרח תיירותיים ולא פחות חשוב, אני אוהב לצלם את כל זה מקרוב מאוד. כמובן שכל המסקנות של הודו שאני חוויתי מתייחסות לחלק מאוד קטן מצפון הודו שבו אני טיילתי ויתכן שאיפה שלא טיילתי שונה לחלוטין (מסלול יפורט בהמשך).
ההחלטה הראשונה שכל מי שמתכנן לנסוע להודו היא קודם כל, למה לכם? באמת, במיוחד שמדובר בהודו זאת שאלה מאוד חשובה, כי שאני עשיתי את התחקיר שלי על "לאן כדאי לנסוע?” ודברתי לצורך כך עם אנשים רבים, הודו קיבלה את מירב ההמלצות... ועד עכשיו אני מנסה להבין למה? כי שאני בוחן כדאיות של נסיעה למקום כל שהוא, אז ברור לי שיש את הדברים שמענינים אותי והופכים עבורי את המסע לכדאי ומענין ויש אנשים שלא יתחברו לאותם דברים. אחד הדברים שלא מעט אנשים אמרו לי שהודו היא זולה לטיול וזה באופן יחסי די נכון, הרבה אנשים שאולי חלקם עומדים על הסקאלה של "לא גומרים את החודש" בארץ, מגיעים להודו ופתאום הם יכולים להרשות לעצמם להוציא סכומים שעבורנו הם שקלים בודדים ואילו עבור המקומיים מדובר בלא מעט כסף.
אז הנה סיפור על המחיר האמיתי של טיול זול בהודו. האיש הזה ישב בפתחה של מסעדת תיירים שכמותי ותפר את הבובה, כפי שאתם רואים, בובה נחמדה למדי, אפילו בעיני מישהו כמוני שממש לא מתענין בבובות, אבל כן באנשים שיוצרים אותן, בקיצור הוא היה נראה מענין ובלי לחשוב יותר מידי עצרתי לצלם אותו. הוא חייך אלי בנעימות והיציע לי לקנות בובה, עניתי לו שאין לי מקום בתרמיל, אך הוא הראה לי שניתן לקפל אותה לגודל קטן מאוד.העפתי מבט בילתי מחייב בבובה והוא שראה זאת התחיל לשלוף מתיקו בובות נוספות בתקווה שאתרצה ואחת מהן תמצא חן בעיני, לבסוף אישתי לקחה אחת מהבובות ושאלה למחירה והוא נקב בסכום שהיה ברור לנו אחרי חודש בהודו שהוא מחיר מופרך עבור פריט כזה. התכוונו לתרץ ולסרב לו בעבור המחיר, אך משראה זאת התחיל לרדת במחיר מיוזמתו שהוא מנסה נואשות למצוא סכום שיגשר על הפער. הבטתי באישתי והיא החזירה לי את המבט הזה של "בוא נעזור לו" אז עצרתי אותו לפני שירד לי עוד במחיר ולקחנו את אחת הבובות בסכום שהוא בהחלט היה יפה עבורו ואילו עבורנו לא יותר ממחיר ארוחת בוקר. הסיפור יכול היה להסתיים פה ואז יכולנו לחזור הביתה כעבור יומיים, בהרגשה טובה שעזרנו למישהו אולם למחרת שחזרנו למיין באזאר אחרי יום מתיש של שיטוטים בדלהי, פגשנו אותו בשנית והוא שאל לשלומנו ולאן אנחנו הולכים ואמרתי לו שאנחנו רעבים מאוד והולכים לאכול ארוחת ערב לפני החזרה מחר לארץ. שאלתי לשלומו והוא ענה שלא היו היום הרבה תיירים והוא לא מכר ושאל אותנו אולי נהיה מעונינים בבובה נוספת אולם הפעם הייתי חד משמעי ועניתי שלא, אז הוא אמר שאם אנחנו יכולים הוא ישמח לקבל בגדים שאנחנו לא צריכים…
לסיפור הזה אין סוף ובכוונה, כי גם לעוני שתראו ברחבי הודו אין סוף ואתם תאלצו על בסיס יום יומי לסרב לאנשים שמנסים לשרוד עוד יום נוסף וכל תייר שהם רואים הוא בעצם כספומט מהלך בפוטנציאל. זה בדרך כלל המחיר של טיול זול.
אם אתם עדיין קוראים את הרשומה כדי לראות מה אני כותב על הודו, זה סימן שנכשלתי בהעברת המסר ואתם תתכוננו לחוות רחוב עזתי, אחרי אחר המבצעים של צהל, רעש צפצופים בלתי פוסקים, הליכה מזוגזגת בין כלי רכב שעלולים לדרוס אתכם לבין צואת פרות / עזים / חזירים / כלבים או סתם ביוב שעלה על גדותיו, אנשים שירדפו אחריכם בהצהרה שלא רוצים כסף, רק אוכל או למכור לכם משהו שאתם לא בהכרח צריכים. אם תשתמשו בתחבורה ציבורית, מה שנקרא לוקאל באס, אתם לא תתלוננו יותר על השירות של מטרופולין / אגד / דן, כי תבינו שאתם מקבלים שירותי תחבורה ברמה גבוהה ביותר ובציוד שמותאם למאה שלנו ולא לתקופת המנדט הבריטי, גם השיטה של לרוץ בין 30 אוטובוסים בתחנה המרכזית ההודית, לנסות להבין מי הכרטיסן, כדי לדעת מה היעד של האוטובוס, היא שיטה ירוקה שחוסכת ביזבוז של אנרגיה מהפעלת מסכי מידע אלקטרונים. עם זאת לזכותם ניתן לומר שאחרי שיצאו מההלם שיש להם תיירים באוטובוס, הם עשו כל מאמץ כדי לוודא שנגיע אל היעד שלנו. כמובן אתם יכולים להרשות לעצמכם להתנייד בריקשה (טוק טוק) או במונית ולשלם בין 100-250 רופי לריקשה (5-12.5 שח) כאשר המחיר לנוסע הודי הוא בין 30-50 רופי או לשלם 300-X000 רופי למונית תלוי באורך הנסיעה. ואני חייב לציין שבמחיר הזה תקבלו בדרך כלל מונית נוחה למדי. באחת מאותם פעמים בודדות שניסיתי להתמקח עם נהג הריקשה, הוא הצביע על שלט תעריפון שהיה כתוב עליו 50 רופי לנוסע ואמר שאם אני רוצה להמתין שימלא את הריקשה אני יכול לשלם רק 50. המתנו וכאשר הביא אותנו ליעד שמתי לב שבעוד שאני שילמתי 50 רופי, הנוסעים ההודים שילמו 30. גם באתרים תיירות רשמיים המצב דומה, יש תור לתיירים ותור להודים ותמורת הפריבילגיה של תור קצר יותר אנחנו משלמים 500-600 רופי לכניסה בעוד שהודי משלם 30-40 רופי. באחד מהפעמים שהייתי צריך להגיע לתחנת האוטובוס בבוקר כדי לקחת אוטובוס מג'יפור לדלהי, בדקתי בגוגל מאפ וראיתי שנסיעה כזאת צריכה לעלות כ-80 רופי, יצאתי לרחוב ועצרתי טוק טוק והוא בלי למצמץ דרש 200 רופי, הייתי במצב רוח נדיב ואמרתי לו שאני מוכן למקסימום 100 רופי והוא בתגובה סובב את הריקשה ונסע הלאה, עם הריקשה השנייה שעצרתי כבר לא התווכחתי על 2.5 שח ונתתי לו את 150 הרופי שדרש. מה שאני מנסה לומר הוא, שתמורת הזכות להיות תייר בהודו, לא רק שתפסעו ברחוב מזוהם, הומה מקקפוניה של צפצופים, ותדלגו בין רכבים שמעדיפים לנסוע בדיוק במקום שבו אתם הולכים (בדרך כלל אין מדרכות), לבין צואת בעלי חיים, אתם גם תשלמו עבור התענוג הזה תעריף תיירים מיוחד, אז תתרגלו כי לא הקשבתם לאזהרות.
המסלול או איך שנקרא, דרך החומוס.
כיוון שבמועד קבלת ההחלטות לא היה לי מושג ירוק על הודו, פניתי למספר אתרים כדי לראות מהם מה הם המסלולים המועדפים על ידי ישראלים, או במילים אחרות, מהי דרך החומוס ההודית שזה כינוי שנטבע על ידי ישראלים, אני מניח, למקומות שהיו בהם כל כך הרבה ישראלים עד כדי כך שבתפריט של המסעדות מופיע חומוס כבישול ישראלי. השיקולים שלי אם כך, אחרי שבחרתי את התוואי הוגבלו למצב מזג האוויר באותם מקומות ולשיקולי התניידות ממקום למקום שהתגלו כשיקולים המשמעותיים יותר. בגדול, ההמלצה היא למי שמגיע בסוף עונת המונסונים, היא להתחיל בצפון בהימליה ההודית ומשם לרדת למישורים וראג'סטן. זה גם די התאים לזמינות האוטובוסים והטיסות באותם כיוונים. הבחירה שלי הייתה, נחיתה בדלהי ומשם קונקשן לאמריצר, שהיה של יומיים שם, מקדש הזהב, חילופי משמרות בגבול, קניית סים הודי (מה שהתגלה כסוג של טעות), דארמאסלה באוטובוס (5-6 שעות), לינה בדרמקוט ושהיה שם כ 4-5 ימים, אוטובוס לקולו (כיוון מנאלי) לפסטיבל הדוסרה (Dussehra) וקפיצה משם לעמק פרווטי למניקאראן ואולי גם קאסול, כ 2-3 ימים, משם נסיעה למנאלי, שהיה שם של כ 4 ימים עם יציאה של יום לושישט ויום נוסף לעמק סולאנג, זה לאישתי חובבת האקסטרים שרכבה שם על סוסים ועשתה אומגה, אני הסתפקתי בהליכה לכפר סמוך מעל לעמק. משם נסיעה בסליפר של יום וחצי הביאה אותנו לרישיקש שם תכננו להיות כ 3-4 ימים, אך המציאות ההודית הישאירה אותנו שם יום נוסף. הייתה לנו משם גם יציאה חד יומית להארידוור שם מתקיים טקס פוג'ה (ארטי) שאמור להיות יותר מענין מזה של רישיקש. חברת הרכבות ההודית, ממש כמו מקבילתה הישראלית, החליטה לבטל את הרכבות לואראנאסי מרישיקש ולכן ניגשנו לסוכן נסיעות לברר את האלטרנטיבות שלנו, מה שהוביל לשהייה של יום נוסף ברישיקש ונסיעה לשדה התעופה בדיהרדון משם לקחנו טיסה של שעה ורבע לואראנאסי, מה שחסך לנו כ 15 שעות ברכבת והקטין את חשבון הבנק שלנו ב 15000 רופי בהתאמה, ואחרי זה עוד אומרים שהיקום אינו פועל בדרכים מסתוריות...
לואראנאסי הגענו במה שמכונה שעת העומס, אם יש משמעות למושג כזה בעיר שממילא עמוסה, ונהג מונית הוביל אותנו באומץ לב לבית הארחה שליד אסי גהאט (מדרגות שיורדות למזח) בו שהינו 3 לילות וגם שמחנו לעזוב בטיסה נוספת לג'יפור שברג'אסטן. בג'יפור היינו 4 ימים ומכיוון שהיינו לקראת סוף הטיול עשינו שם את חלק מהקניות שתכננו, ורעיתי שוב הפגינה את אהבתה לאקסטרים ועלתה על גב של פיל בעליה למבצר אמבר. פסטיבל האורות שהיגיע באותם ימים של עזיבתנו המתוכננת לאגרה, לביקור בטאג מאהל, גרם לכך שלא נותר מקום אפילו בלוקאל באס, שהם אוטובוסים כל כך עלובים שאפילו ברשות הפלסטינית מתביישים להשתמש בהם. אנחנו נפרדנו מהרעיון לצפות באתר הכי מפורסם בהודו, ולקחנו אוטובוס לדלהי, למיין בזאר שם העברנו את 5 הימים האחרונים של הטיול.
