מי היא אושיית הסלפי של הודו?
מי ראה לי את הלבן של העיניים?
מתי נגיע לטאג' מאהל?
מדוע ישראלים אוהבים את המיין באזר?
תשובות מלאות ומנומקות ממש כאן ברשומה והקריאה בה על אחריות הקורא בלבד.
זמן כוכבי: עשרים ושיבעה באוקטובר 2019.
הרבה שירי הלל שמעתי על המיין באזאר בדלהי בעיקר מצעירים שביקרו שם אחרי צבא ולקח לי הזמן להגיע לשם ולהיוכח במו עיני שכמו צעירים רבים בעולמנו אין להם מושג ירוק על מה הם מדברים, פשוט חוסר בנסיון חיים. עכשיו טוב, זה לא שאני לא מבין אותם או חלילה מקל בכושר השיפוט שלהם אחרי הכל גם אני כמותם בשרותי הצבאי סיירתי בקסבות של שכם ג'נין וטול כרם שזאת פחות או יותר המקבילה למיין באזר, רק שבקסבות או בכל עיר ערבית שנכנסנו, זרקו עלינו מכל הבא ליד, בלוקים, בז"נטים, מכונות כביסה (כן כן לא טעיתם בקריאה), מכל טוב המקום שניתרו להם ברעש אימים על גגות פיברגלס של רכבי הסיור שלנו והנה הם מגיעים למקום שמזכיר להם את הטראומה אבל להפתעתם חוויה מתקנת, כי ההודים לא רק שלא זורקים עלינו דבר אלא אפילו מחייכים בידידותיות רבה שאפילו גודלת במידה וקונים מהם.
את הבוקר פתחנו במסעדה הקטנה שליד הכניסה לבית חב"ד ולא הופתענו כלל שהיינו שבעי רצון מאיכות האוכל והטעם, הנסיון לימד אותנו שמקומות אילו הכי ידידותיים לקיבה שלנו. מבדיקת האפשרויות שהכנסתי לגוגל מאפ שלנו לפני הנסיעה ראיתי שניתן יהיה לטייל היום במבצר האדום ובמסגד ג'מה שלידו והחלטנו שבערב נבדוק את אפשרות ההגעה לטאג' מאהל אותה נאלצנו לדחות עקב בעית התחבורה לאגרה.
ההגעה למבצר האדום מאוד נוחה מכיוון שליד בית חב"ד יש תחנת מטרו שלקחה אותנו לשם והחזירה במהירות ויעילות אם כי בעלות יותר גבוהה משל התחבורה הציבורית באוטובוסים, אבל עבורנו התוספת של 60 הרופי (3שח) הייתה שווה את הנוחות.
המבצר האדום עצמו הוא שטח אדמה די גדול עם דשאים, גנים, ארמונות ובתי תפילה שבקלות ניתן לטייל שם חצי יום לפחות ודמי הכניסה דומני היו נכון ל 2019 כ 500 רופי לאיש ואישה כל אחד בנפרד. אין לי הרבה מה לומר על המקום ולכן אתן לתמונות לומר זאת:
בזמן שרעייתי נכנסה לאחד המוזיאונים שבאתר המתנתי לה בחוץ והיא כהרגלה אספה עוד מעריצה לאוסף הסלפי שלה, ונראה לי שבזמן הקצר שאנחנו בהודו היא הפכה לאושיית סלפי רצינית לפי כמות ההודים שהצתלמו איתה.
לאחר מכן יצאנו למסגד ג'מה שנמצא ממש קרוב למבצר, משהו כמו 10-15 דקות הליכה ברגל. המקום היה מלא במאמינים שגדשו את העליה למסגד ככה שלא הרגשנו בנוח להכנס והחלטנו לטייל בשוק שמתחתיו שהיה בסגנון שוק קרקעי עם מחצלות שפרוסות על הקרקע עם הפריטים שנמכרים, מזכיר במשהו את השווקים של באר שבע ורמלה לפני שנים. עוד אנחנו מסתובבים בשוק ההומה אני מרגיש שמישהו נצמד אלי מעבר לרגיל וישר הסנסורים שלי נדלקים ואני מסתובב אליו במטרה להתנפל עליו והבחור הצעיר קולט ישר ממראה העניים שלי מה עומד לקרות לו ומקפץ על המשטחים של הסוחרים שפרוסים ונמלט לפני שאני מצליח להניח עליו את ידי ומזלו שכך כי גם הסוחרים שם לא אוהבים גנבים ואם הייתי תופס אותו היו חובטים בו כהוגן לפני שהיו מוסרים אותו לשוטרים. הסתובבנו בשוק עוד כרבע שעה אבל הוא התאדה כליל משם.
שחזרנו למיין באזר הלכנו למלון עמן קונטיננטל שם ראינו סוכן נסיעות שמארגן סיורים לטאג' מאהל באגרה אבל גם הוא אמר לנו שעקב החג האפשרות היחידה היא רכב פרטי שיביא אותנו לשם ויאסוף אותנו בערב יעלה לנו כ 5000 רופי לאדם וזה ללא הכניסה לאתר שעולה כ1500 רופי לאדם. שהבענו פליאה על מחיר הכניסה ענה לנו שהוא הוכפל לפני כחודשיים לתיירים. אמרנו לו שאין סיכוי שנשלם את המחירים האלה ואז הוא היציע לנו את קבר הומיין שלטענתו די דומה לטאג' מאהל אבל נמצא בדלהי ככה שהמחירים הרבה יותר סבירים. אמרנו לו שנחשוב על זה ויצאנו ל Appetite German Bakery לארוחת ערב סבירה בהחלט אם כי ברמה פחות טובה מאחרים שאכלנו בהם בדרמקוט ומאנלי. לאחר מכן הסתובבנו במיין באזר ונהננו מאוירת החג.
זה אחד המנהגים שהיו ניראים לי מוזרים, הם מניחים אוכל עם נרות באמצע הסמטאות הצרות כך שהרכבים צריכים לתמרן כדי לא לדרוס את זה ואחרי שהנרות כבים רק הכלבים יכולים לאכול את זה.
במהלך ההליכה הגענו למסקנה שלא בא לנו לשלם 650 שח ליום נסיעה רק כדי לראות את הטאג' מאהל ומכיוון שקבר הומיין נמצא בטווח סביר מאיתנו וניתן להגיע אליו באוטובוס ציבורי החלטנו ללכת על האפשרות הזאת.
אז עד מחר', נמסטה.
