זמן כוכבי: רביעי באוקטובר 2019
יום רביעי בהודו ויום שני בדהרמקוט ואני כבר יכול לומר שהמקום הזה מאוד תיירותי באופיו, ולמרות שההודיות מורגשת כאן הרי היא במינונים שמאפשרים לעכל אותה הרבה יותר בקלות. השפה ברחוב היא בליל של אנגלית, הודית, עברית, ופה ושם גם שפות אירופאיות, השילוט באנגלית והודית כאשר חלק לא קטן מהשילוט המסחרי הוא גם בעברית, האוכל הוא רב לאומי ועשוי עם תבלון שמתאים לחיך המערבי, והכי דומיננטי, עוצמות הרעש, הצפצופים, הלכלוך הם ברמות שנסבלות גם על ידי. גם הסוחרים ההודים הם הרבה פחות אגרסיביים בניסיונות המכירה שלהם ומשיחה עם כמה מהם הבנתי שרבים מהם מוכרים כאן כבר כמה שנים וכנראה משום כך הם יותר מבינים את הראש המערבי. תוסיפו לכל זה את העובדה שרבים מהם מתפרנסים מהוראה של אומנות כל שהיא לתיירים ותקבלו מקום שמוגדר על ידי הישראלים כנחיתה רכה בהודו, או כמו שאני קורא לזה, על שם אותם חזיות ששווקו בארץ, ללכת עם, להרגיש בלי.
אז כדי לאזן את זה, החלטנו היום לקפוץ לביקור במקלוד ג'נג שמתוארת על ידי ישראלים שביקרו בה , כמקום עם אופי יותר עירוני ותוסס, מה שאומר בשפתי, יותר רעש וצפצופים ויותר חרא של פרות. השביל שמגיע לשם מתחיל ממש ליד המלון שלנו ולאחר שהכנסנו אותו לגוגל מאפ יצאנו למעין כביש צדדי ושקט בדרך כלל שנוטה מטה די בחדות ומתפתל בתוך יער שאופיני להרי ההימליה באזור זה, ועל העצים ובשולי הכביש מלווים אותנו מידי פעם קופים סקרנים שכנראה קיוו להזמנה לסעודה. הצלחנו להגיע לסוף הירידה התלולה בלי להידרס למרות נהגי המוניות ההודים ששעטו מידי פעם במורד הכביש ונכנסנו לאזור עירוני שהיה מפגש של ארבעה כבישים בצורה של "ש" אבל עם ארבעה זרועות ולפי המפה של גוגל היינו צריכים לפנות ימינה לדרך שחנו שם הרבה נהגי מוניות וככל שאנחנו מתקדמים מתמעטים לנו הבתים, מה שמרמז על יציאה מהעיר, אבל מאחר שגוגל מאפ אינו טועה אנחנו מניחים שהעיירה נמצאת הלאה היכן שאנחנו רואים בתים בין העצים הרחוקים, אז ממשיכים ללכת וכאן המקום לדבר על איך שגוגל מאפ מסמן דברים כי ברור לכם שטעינו בדרך. שקבעתי מסלול אמרתי לגוגל שאני רוצה להגיע מאיפה שאנחנו נמצאים למקלוד ג'נג, אז גוגל לקח את מה שמוגדר לו בתור התחום המוניציפלי של העיר ושם את נקודת היעד באמצע התחום הזה באופן שרירותי לחלוטין, רק מה, זאת הייתה איזו נקודה ביער שיום אחד, אולי בעוד 20 שנה, יתכן שהעיר תגיע לשם…, אני מניח שאם היינו שמים את המקדש של הדאלי למה, שהיה בעצם היעד שלנו, זה היה עדיף בהרבה.
אז איך שאנחנו חוזרים לכביש הראשי, לחזור לעיר, אנחנו נתקלים בבעיה קטנה, כלומר הבעיה גדולה, לפחות עבור שני עירוניים שבמרב נתקלים בכביש בכלב או חתול ובטח ההודי הממוצע לא היה רואה כאן שום בעיה, אבל עבורנו, עדר פרות של חופש, שמתקדמות לעברנו לרוחב הכביש זאת בעיה, במיוחד כאשר אני מבחין שאחד מהם הוא פר וכל השאר, איך לומר, יש מצב שזה ההרמון שלו, ככה שאני לגמרי לא בטוח שהבחור השחור לא יתעצבן עלינו אם נעבור לידם, אז המתנו מעט עד שהגיעו כמה מכוניות של הודים שצפצפו להם ובמעבר שהם יצרו לנו, עברנו אותם בזריזות.
בניגוד לקודמות שהיו פרות של חופש בטבע, אילו פרות בורגניות עם דירה במיקום טוב בעיר.
כלבים בשנ"צ לאורך הרחוב הראשי שמוביל למקדש של הדאלי למה.
קופים במקדש של הדאלי למה.
שני אנשי דת טיבטים בשיחה במקדש.
אני מניח שגם לנעלים מגיע שיהיה רופא.
שהיגענו למקדש ציפתה לנו אכזבה כי מסתבר שלא ניתן להיכנס להאזין להרצאה של הדאלי למה ללא בדיקה בטחונית והם מסיבה לא ברורה סרבו להכניס אותנו עם המצלמות, אבל לא סיפקו לנו מקום שבו יכולנו להפקיד אותם, אז ג'וס נכנסה למוזיאון שלהם ואני ישבתי בחוץ וצילמתי את העוברים ושבים שהיו ברובם טיבטים כמובן. אחר כך אכלנו במסעדה טיבטית שנמצאת במקדש ולאחר שיטוט בין הדוכנים בעיר חזרנו לדרמקוט, שוב ברגל כמובן אולם הפעם בעליה התלולה שבסופה מצאנו "בית קפה" והתפנקנו על תה מאסלה בחלב ובננה, רחוק מהקופים הגרגרנים. מחר יש לנו הליכה הרבה יותר קשה לכיוון הטריונד וכדאי שננוח היטב כי ההליכה כאן בגובה של מעט יותר מ 2000 מטר היא דבר שבו איננו מורגלים והחוסר בחמצן נותן את אותותיו בנו ואם נוסיף לזה את העובדה שבגיל 60 המשאבה כבר לא מה שהייתה אז כדאי לעשות את ההליכות במתינות.
