זמן כוכבי:ארבע עשרה באוקטובר 2019
יום אחרון במנאלי ומכיוון שכרטיסי האוטובוס היו רק לארבע אחרי צהריים, שכן מדובר באוטובוס לילה לרישיקש, החלטנו שהדרך הכי טובה לפתוח את הבוקר האחרון כאן היא ארוחת בוקר במקום עם הנוף הכי שווה, קפה רוקי. אז בזמן שהאוכל היגיע, וג'וס הייתה עסוקה בלצלם אותו מכל מיני זוויות פוטוגניות:
אני שמעדיף להתוודע לאוכל דרך חוש הטעם, לעסתי אותו בתכליתיות תוך כדי סקירת הצמחיה המגוונת שהקיפה את מרפסת התצפית המהממת ותהייתי ביני לבין עצמי שזה מאוד מענין לדעת האם הם משלבים את צימחי התבלין המענינים האלה באוכל.
לידנו בינתים אחד מעובדי המקום שהוא חצי מעורטל, קיבל עיסוי מאחד מאותם אנשים שמסתובבים עם סלסלה שמכילה בקבוקי שמנים ורעייתי שבקיאה בתחום זה אמרה שהוא בהחלט עושה עבודה באיכות טובה. אחרי שסיימנו את תה המאסלה, צילמתי תמונה אחרונה למזכרת של הנוף הערפילי שבין ההרים:
ויצאנו לשוטט בין הסמטאות הצרות של מנאלי הישנה:
התמונה הזאת העלתה לי כמה תהיות. קודם כל מדוע הדלת כל כך קטנה, הפתיחה שלה בגובה של חצי מטר בערך מעל הקרקע, החרכים האלה מבחינת גודל בקושי ראויים להקרא חלון ובסוף ההשקעה האומנותית בעיטור וציור מסביב לדלת ולחרכים. אז יצאתי עם כמה השערות, הגובה יתכן לאפשר יציאה בחורף גם אם יש שלג עד גובה של חצי מטר ואם יותר אז אולי עדיף לא לצאת, הגובה של הדלת וקוטן החלונות כנראה ליצור בריחת חום קטנה לסביבה או שיתכן ששם נמצאים הפרות וכבשים ואז אין צורך ביותר מזה. אין לי מושג מדוע ההשקעה האומנותית אבל יתכן שזה מעין הקבלה למזוזה אצלנו, כלומר בשביל המזל.
הבאתי בשביל האיזון נושאי חציר משני המגדרים.
ג'וס עצרה לשיחה קלה עם גברת מקומית.
אני ניצלתי את ההזדמנות לצילום פורטריט.
משחקי אור וצל עם הובלת העין לתוך הפרספקיטבה נתנו עוד תמונה מענינת.
תופסים קצת שמש של בוקר, האיש במרפסת והעגל.
הפעם רק הפרה מחייכת למצלמה, טוב בערך מחייכת.
משחקי אור וצל אבל הפעם עם הצבע הססגוני.
הפרה "תופסת טרמפ" בסל, אבל האישה עסוקה בסמארטפון.
הקורונה עדין לא היגיעה אבל הם כבר לומדים בקפסולות…
צילום: ג'וסלין בראון.
צילום של מבנה שפרקו אותו וניתן לראות את החיבורים שבין הקורות בפינות הבית.
נשארו לנו עוד כמה שעות לאוטובוס אבל את החדר היינו צריכים לפנות עד 11:00 אז חזרנו לחדר וארזנו את שתי המוצילות והפקדנו אותן בקבלה. אחרי התיעצות קלה עם הפקיד בדלפק קפצנו למקדש מקומי שנמצא בתוך פארק נחמד שלידו מעין שוק מזכרות קטן:
המקדש לא משהו מענין אבל אפשר לשבת על ספסל בפארק רחוק מהטינופת והרעש של הרחוב ההודי ויש שם זקנות שלבושות בבגדים צבעוניים שעוברות עם ארנבי אנגורה לבנים ומפוטמים וניתן להצטלם איתם תמורת אי אלו רופיות. אז אנחנו כמובן נחים לנו על הספסל ושמים לב שיש אלינו עליה לרגל וכל פעם באים כמה הודים, ילדים ומבוגרים ומבקשים לעשות סלפי יחד איתנו ואז אני לאט לאט מבין שאנחנו בעצם תחנת צילום בדרך שלהם, ממש כמו ארנב האנגורה.
כמובן שג'וס היתה הרבה יותר פופולרית מימני ורק שחזרנו למלון תפסתי משהו שכל הודי, אפילו הכי אהבל היה מבין בשניה הראשונה, שבעצם החמצתי הזדמנות עיסקית לעשות כאן כמה רופיות.
לאוטובוס היגענו בריקשה שהימתינה כל היום ליד המלון שלנו ותוך 10 דקות ו 120 רופיות מצאנו את עצמנו ליד מגרש חולי ענק, ליד הנהר, מלא באוטובוסים של וולבו והתחלנו לחפש את מספר לוחית הרישוי של האוטובוס שלנו. משמצאנו אותו, היה שם בחור שמירק אותו עם סמרטוט ומים ולשאלתנו מתי יצא האוטובוס אמר, עוד מעט, שזה בתרגום מהודית, באמא שלכם עזבו אותי בשקט, האוטובוס יצא מתי שיצא ואכן כך היה ובאיחור מופתי של 45 דקות בלבד יצא לדרכו. אלא שעד אז, כרגיל בענף התעבורה ההודי,עולים עליו כל מיני רוכלים שמנסים לבדר את רוחנו וכרסנו במגוון מטעמים.
אז הנה , יש לכם הזדמנות להבין מדוע ג'וס הייתה הרבה יותר פופולרית מימני כארנב אנגורה לבן. ככה זה, אני פשוט טעם נרכש למי שאוהב תמונות ביזאריות עם ליצן בעל אף אדום.
בפעם הבאה שהתעוררתי היינו במקום הזה קצת לפני חצות. זאת הייתה מעין חניה לצורך שירותים או האבסה והבחור הזה הכין בטאבון את הלחם הזה עם כל שילוב שביקשו מימנו ושכלל בדרך כלל ביצים. אני שמרתי מרחק בטוח מזה, אבל הבחורה שעומדת בצד עם החליל ושהיה ברור שהיא דוברת את שפת הקודש, היזמינה מנה כפולה ואכלה אותה כאילו שהאוכל עלי אדמות עומד להיגמר, אין מה לומר, יש לה כנראה קיבה חזקה כי לא שמעתי מימנה תלונות עד סוף הנסיעה. מאחר ויש לנו מכאן עוד כ 8 שעות נסיעה חזרנו לאוטובוס כעבור כחצי שעה והפעם הבאה שאתעורר אמצא את עצמי יורד לכביש בכניסה לרישיקש מוקף בנהגי טוקטוק שמנסים לאסוף כמה שיותר נוסעים, אז עד מחר בבוקר, נמסטה.
