זוהי תחילת הרפתקאותיהם של הבלוגר ובת זוגו שעמסו תרמיל על כתפיהם הכפופות ויצאו להינות מעולם התרמילאות. אוקטובר 2006.
מי שחיבר אותנו להודו ובנה בקרבנו את הרצון להגיע אל לב המזרח (בתאילנד כבר היינו) ולגעת בהודו, היה קורס יוגה שלקחנו, עם מדריכה נהדרת שהודו הייתה אהבת חייה. וכך במשך שנה שלמה של ברכות שמש, נשימות טובות והרבה אור ואהבה, החלטנו "נוסעים להודו " , ואיך נוסעים להודו? כמובן כתרמילאים. זו הייתה התחלה מקסימה לתהליך שמאז אנו עוברים מדי שנה, אורזים את התרמילים ומתנתקים לחודש מהבית מהעבודה. קצת חשש ופרפורים בבטן, איך בגילנו המקושש, נוטלים תרמיל על שכם ויוצאים למסע, אליו יוצאים צעירים אחרי צבא או סטודנטים בין שנות הלימוד. אז קצת קוראים: לונלי לפלנט, אתר למטייל, קצת ספרות כגון "אמא של תרמילאי" (גלילה רון פדר), מהודו ועד כאן, מצטיידים במפה ובתרמילים טובים, עצה או שתיים מאנשים שהיו שם וקדימה לדרך.
נחיתה במומבאי, מדהים לראות על גדר נמל התעופה את שכונות הצריפים הנמשכות לאין קץ (לאחר צאת הסרט נער החידות ממומבאי יחשפו כולם למראות אלו). עולים על טיסה מקומית לדלהי, וכאשר מוגשת הארוחה הטעימה והחריפה, נפתחים חושי הטעם והריח, אנחנו בהודו.
נמל התעופה בדלהי, לא כפי שהוזהרנו, מסודר ומאורגן (נמל התעופה החדש אינדירה גנדי הוא פאר היצירה), ושרות מוניות מסודר מעביר אותנו אל תחנתנו הראשונה, מיין באזאר, היעד הראשון לכל תרמילאי, מכאן מתחיל המסע להודו ולכאן חוזרים להתארגנות. אנחנו בהיותנו תרמילאים מתחילים בחרנו כבר מהארץ את המלון "פרינס פולוניה" , אליו לא נחזור עוד. בו ביום ניגשנו לתחנת הרכבת וללא רעש והמולה הזמננו כרטיסים בשטאבדי אקספרס המפואר אל העיר הקדושה הרידיוור ממנה מגיעים לרישיקש. את הערב הקדשנו להיכרות עם מיין באזאר ואף לקחנו ריקשה שתסיענו לסיור לילי בדלהי.
מיין באזאר 2006
סיור לילה בדלהי צלבי הקרס אינם קשורים לנאציזם ובאמצע אום.
את המרחק הקצר אל תחנת הרכבת בדלהי עושיים בריקשת אופניים הנושאת אותנו עם תרמילינו. מנווטת באומנות בין פרות ריקשות והולכי רגל. קצת קשה להיסחב עם התרמילים (אפשר לקחת פורטר) ואף למצוא את הקרן הנכון. אך לאחר שמתיישבים במושבים המרווחים מתחיל הפינוק, מזון ושתיה נדחפים בקצב לטובת הנוסעים והרכבת ממוזגת וכלל לא צפופה.
רשמים ראשונים מהודו::
הנסיעה בכבישי העיר מדהימה, בלגן אדיר, אין נתיבים מסודרים ואיש כישר בעיניו עושה. כישורי הנהגים טובים ובדרך כלל אין נפגעים, לא הפרות, לא הילדים המקבצים ולא רוכבי האופניים. עליבות גדולה , אך אנו מגיעים מוכנים נפשית ולא חשים מאויימים ולא בהלם תרבותי של כניסה לעולם החדש הצבעוני, הריחני ושוקק חיים. הודו הנגלית מחלונות הרכבת ירוקה מאוד, השדות מעובדים בשיטות פרימיטיביות, עגלות נהוגות ע" שוורים, דרכי עפר, ובמחסומי הרכבת עומדים בדרך כלל אופנועים ואופניים.
הרכבת עוצרת בהרידיוור, עיר קדושה מאוד. אך ממראה תחנת הרכבת המוזנחת לא ניתן להבחין בחשיבותה. מציאת האוטובוס המקומי לרישיקש אינה פשוטה ואנו לוקחים פורטר שיביא אותנו לתחנה. כאשר גיע אוטובוס הוא מתמלא בנוסעים עוד בטרם הספקנו לזוז, אך הקארמה הטובה דואגת לנו ומיד מגיע אוטובוס נוסף מוזנח ומרופט, אך אין בכך חשיבות, העיקר שיצאנו לדרך. נסיעה מטורפת ומרובת צפירות מחרישות אוזנים. על הרכבים בהודו כתוב please horn. הצפצפה משמשת כאמצעי תקשורת בין הנהגים, בהיעדר מראות על הרכבים (הצפיפות לא מאפשרת את קיומן). תחנה מרכזית רישיקש לא פחות עלובה מקודמתה, ואנו מפליגים משם ברקשה לאזור לקשמן ג'ולה, שם נחפש מלון לגדות הגנגס הקדוש.
את הדרך הארוכה היורדת בעשרות מדרגות, חציית הגשר והגעה למלון על הגדה עושים בעזרת פורטר, המביא אותנו למלון צנוע ונקי (300 רופי) , המבטיח לשדרג אותנו למחרת לחדר בקומה הגבוהה יותר. עכבר שמתרוצץ בתרמיל שלנו משכנענו בנחיצות העניין. שכנינו הישראלים מהחדר הסמוך מציעים להצטרף לעישון מקטרת השלום, אנו מסרבים בנימוס (וזו לא הפעם האחרונה שאני מתחרט על כך). מהמלון בצעד קליל ניתן לרדת לנהר הקדוש ולטבול בו, דבר שאני עושה באדיקות מידי יום (יש לזכור שכאן מתחיל הנהר את זרימתו וטרם הפך לתעלת ביוב, אף שמישהו סיפר לי שראה פרה מתה צפה על מימיו, אני בכל אופן חזרתי הביתה בריא)
מחפשים מורה ליוגה ומוצאים את הד"ר (משהו) היושב באיזו זולה ומעשן ג'ארס. הסדנה ממוקמת ממש מעל הכניסה לגשר חלונותיה זכוכית והיא צופה לנהר, ליד הג'רמן בייקרי הזכור לטוב. וומאז מידי בוקר מתייצבים אצלו לשיעור יוגה מרענן ואח"כ לארוחת בוקר בבייקרי.
החיים ברישיקש המדהימה חולפים לאיתם, מטלות יומיות קשות כגון להזמין מקום לארוחת ראש השנה בבית חב"ד, או ביום אחר לגשת לתחנת הרכבת לקנות כרטיס ליעד הבא, וביום אחר לנסוע בג'יפ למפלים ולחזור בחזרה ברגל לאורך הנהר הקדוש. ארוחת בוקר בבייקרי שלנו, ארוחת צהרים וארוחת ערב במסעדותיה השונות של העיר. האוכל מדהים בטעמו וניחוחו וראוי לחיבור נפרד. מלאי קופטה טמסאלה דוסה, פלאק פאניר וצ'פאטי. ארוחות בוקר ישראלית ודומיה, שלום למלכה ולמלך, לאסי במיגוון טעמים, ועוד ועוד.
ממראות רישיקש
מרקיד הנחשים
המנזרים על שפת הנהר
בעלי מקצוע - הספר
ממאכלי הודו - קערת טאלי (לוותיקים שבינינו מזכירים את המגש בו חילקו לנו אוכל בצבא)
שורת הקבצנים הנכים
חוויות ברישיקש
מדי לילה מתקיים על שפת הגנגס טקס קדוש הנקרא פוג'ה. נזירים ופרחי נזירים בצהוב ולבן , גברים ונשים הלבושות בבגדי סארי בשלל צבעים מתקבצים כולם לברך ולהתברך בברכת הנהר. שירה מקודשת מושמעת מכל פה לצלילי כלי נגינה הודיים ושלל זרים בוערים מושטים על הנהר. האווירה מחשמלת והודים וזרים כאחד נסחפים בקצב..
פני
צופה בצועדים בדרך לטקס הפוג'ה
ממתינים לשקיעה לתחילת הטקס
ראש השנה ברישיקש
רבים וטובים מבני הקהילה הישראלית המוצ'ילרית כבדו בנוחכותם את הטקס. מתנדבים הגיעו לבית החב"ד לסייע בהכנת האוכל והארגון. השמחה הייתה מרובה באוהל נטול הגג. אך לאחר שהגיע המנה הראשונה, החליטו של למעלה כי די, וגשם אז שטף ןהבריח את המשתתפים לחפש תחליף לסעודת המצווה בזולות הרבות באזור.
הגשם גרש את משתתפי הסעודה
לאחר ראש השנה חזר ואחז בנו יצר הנדודים ויצאנו בדרכנו אל התחנה הבאה: דרמסלה, או ליתר דיוק מקלוג גאנג' ובאגסו הקסומה.
ועל כך בפרק 2 - מרישיקש לדהרמסלה http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2289272
