זכרונות מירח הדבש,
עשורים חלפו, ואני עדיין זוכר שישבתי ליד חבר בדרך לעבודה, וסיפרתי לו על תוכנית הטיול. אסור לוותר על אמאלפי Amalfi, הוא אמר, והשיא הוא הדרך מסורנטו לאמאלפי, שאותה כדאי לעשות באוטובוס, על מנת שתוכל להתרכז ולהנות מהנופים. אכן זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, האוטובוס הנוסע בכביש הצר על סף התהום, וצופר לפני כל סיבוב, כדי להתריע בפני הבאים ממול שהוא צריך את כל הכביש לצורך הסיבוב. וכמובן אמאלפי העיר הלבנה התלוייה על הצוק וטובלת בים הכחול להפליא.
27/9/15 חולפים העשורים, התבגרנו, קצת, אפשר לראות בצילום, ואנחנו שוב כאן עם בכור ילדינו, משחזרים את ההיסטוריה האישית שלנו, הפעם עם רכב. הזכרון, אגב די נמחק וכמעט הכל נטעם ונלמד מחדש.
יוצאים מהמלון בVico equence לאחר ארוחת בוקר ונוסעים נגד כיוון השעון, את הדרך האמלפיטנית רצוי לעשות ממערב למזרח, כי כך נוח לעצור בנקודות התצפית.
הדרך מתחילה להיות מרתקת ויפה לאחר שחוצים את חצי האי והים מתגלה לעין מגובה המצוקים. באחת מנקודות התצפית הראשונות נקודת הצטיידות בפירות, שימו לב ללימונים הענקיים. הלימונצ'לו של אמאלפי הוא מותג ידוע.
האמת, פירות יקרים ולא טעימים, לא מומלץ לקנות. אפשר להתרשם מהפלפלים הצבעוניים ומחבורת הכלבים הקטנטנים שבעל הדוכן מגדל, ואולי מוכר.
הנסיעה על סף התהום אינה מרגשת במיוחד לנהג ותיק, בייחוד לאחר הכבישים הפתלתלים והסימטאות הצרות שעברנו במזרח איטליה, בדרך לכאן.
אבל הנופים, תענוג. אני אוהב לעצור כמעט בכל נקודת עצירה אפשרית ולדגום את הנוף.
כל נקודה מספקת תצפית יפיפיה. כאן המבט על פוזיטנו.
וכאן המקום לספר שאנחנו נוסעים ביום א' שהוא בהחלט לא יום מומלץ לטייל באזור, החניות בכפרים עמוסות, יקרות כמובן. ניתן לחנות רחוק במעלה הכפר לרדת דקות ארוכות ואח”כ להעפיל מעלה. מאילוצי זמן מוותרים על הכניסה לכפר ונהנים ממבט אליו מנקודת שונות בדרך.
לדעתי זה בסדר, כי היום עמוס וגם כך נגיע בערב הביתה. על מערת האיזמרגד ויתרנו מראש, לא נראה מעניין מספיק, לאורך הדרך המובילה למערה נראה עומס כלי רכב גדול מאוד.
בין פוזיטנו לאמאלפי, לצד הדרך ממוקם מפעל ובית מכירות לקרמיקה. אפשר להתרשם ממפות וציורי קיר.
או מלול התרנגולים הצבעוניים
לשבת על הספסל, או להיכנס פנימה ולהתעניין ברכישת שולחן לגינה, עם כסאות מצויירים, הכל בעבודת יד. הם ישמחו לשלוח לכל מקום בעולם, והמחירים …
חוף רחצה קטן ממוקם בין הצוקים, והנה אמאלפי, העיר הלבנה הדבוקה אל הצוקים נגלית לעינינו.
גם כאן לצערנו חוזרת על עצמה בעיית החניה, ותורים ארוכים של מכוניות משתרכים בנמל בהמתנה לחנייה שתתפנה (יום א' – לא מומלץ להגיע).
אני חונה במקום אסור לחניה בנמל, נשאר ליד הרכב בזמן שרעייתי והבן יוצאים לסיור קצר לאורך המזח הפורץ לתוך הים.
וכאשר הם חוזרים, אני יוצא לאותו סיור. האמת נראה שלא החמצנו הרבה, סימטאות העיר אינן האטרקציה העיקרית אלא הנופים. את האספרסו נשתה כבר ברוולו (Ravello).
נפרדים מהדרך האמאלפיתנית, שהוכתרה כאתר מורשת עולמית, של אונסקו. יוצאים מאמאלפי מזרחה, ופונים צפונה לכיוון העיירה ראוולו השוכנת בראש הר.
העיירה מפורסמת בזכות הנופים הנשקפים ממנה, ומהדרכים המובילות אליה, וכמובן מהיותה עיירה קטנה ונעימה ובתוכה שתי אטרקציות תיירותיות, וילה רופולו ווילה צימברונה (הכניסה בתשלום כמובן)
בהיותה אטרקציה תיירותית, מצב החניה שם לא פשוט (יום א' זוכרים). לאחר שמתחמקים איכשהו מהפקחית שמנסה למנוע מאיתנו להיכנס, ולאחר שרכב גדול הנוסע מולנו בכביש הצר מאוד, מצליח לגרד פיסה מהרכב שלנו (כך זה נשמע אבל כשיצאתי לראות, הסתבר שהנזק מינימלי.)
אני קצת עוסק בקרמיקה ולכן ריבוי הצילומים בנושא
הזכרתי את וילה צימברונה, עם הגן המטופח והמרפסת היושבת על קצה המצוק, ממנה ניתן להביט 400 מטר למטה אל הים הכחול.
ואת וילה רופולו, בה התארח המלחין ריכרד ואגנר. אנחנו החרמנו את ואגנר והסתפקנו במבט אל החצר.
בדרך חזרה, אפשר כמובן לנסוע באותה דרך עקלקלה שהגענו, או לבחור בדרך אחרת שתחילתה עקלקלה ופתלתלה, אך בהמשכה חוברת לאוטוסטרדה וניתן להנות ממבט על העמק שמתחת לווזוב
כאן מסתיים יום נוסף וחווייתי להתראות ברשומה הבאה.
מי שמעוניין לחוות איתנו את ימי הטיול האחרים, ימצא מצד שמאל של המסך למעלה, בקבוצת איטליה את הקישורים לימי הטיול האחרים.
