25.7.18 נה טארנג ושוק הלילה
עזבנו את דאלאת ויצאנו לדרך לכיוון נה טראנג בשעה 09:30, מביטים בערגה בחלון האחורי אל המלון המפנק שהשארנו מאחור. הדרך חלפה על פני הנופים המהפנטים שמאפיינים את הסביבה של דאלאת. איפשהו לקראת אמצע הדרך, הגשם נפרד מאתנו ואת מקומו תפסה שמש לוהטת שקיבלה את פנינו בחום (תרתי משמע). השפע הירוק הפך להיות דליל יותר עד שהנוף כולו הומר אל מרחבים צהבהבים וחוליים.
עצרנו מספר פעמים למנוחות קצרות או לקוקוס מזדמן ובאזור השעה אחת כבר נשקנו לפאתי נה טראנג. האוויר היה לוהט והעיר פיהקה לקראתנו בעיניים חצי עצומות ומנומנמת משנת צהריים ועם זאת, היה ברור שבלילה היא הולכת להיראות אחרת לגמרי. מדהים איך כל אזור בוייטנאם הוא ייחודי עם אווירה משלו ששונה לחלוטין ממקום למקום. וכך גם נה טראנג. ציפינו לעיירת חוף שדומה למוי נה, אליה התוודענו לפני שהגענו לדאלאת, אך לא היה שום זכר מעיירת הרפאים הקטנטנה בעיר הנופש מלאת החיים הזאת. יש בה שפע של חנויות, בתי מלון, טיילת רחבה, נקיה ומודרנית, חופים עמוסים בנופשים והרבה מאוד תיירים רוסים (קצת כמו פוקט בתאילנד). על כן, הרבה מן החנויות ואף בתי המלון התהדרו בשלטים בשפה הרוסית. המחירים בחנויות היו גבוהים משמעותית משאר המקומות בוייטנאם ועם זאת, כל הסחורה הייתה יותר ערבה לחיך מערבי.
בשעה 13:30 התחלנו בחיפוש אחר מלון. אני לא אלאה אתכם בפרטים, אבל החיפוש אחר חדר פנוי ובמחיר שפוי הסתיים רק בשעה חמש. זאת לאחר שחברינו למסע התייאשו וסגרו חדר במלון אינטרקונטיננטל היוקרתי מאוד (והיקר מאוד) ואנחנו "התפשרנו" על מלון 4 כוכבים זול יותר, אך בהחלט נוח ומפואר.
מותשת ובעיקר עצבנית על כך שכל מה שרציתי לראות ולעשות בעיר התבטל בגלל בזבוז הזמן המשווע הזה של חיפוש מלון - הטלתי וטו על מציאת מלון באמצעים רגליים ומכאן והלאה החלטנו שאת המגורים העתידיים שלנו אנחנו נזמין באינטרנט מראש, לפני כל יעד אליו מגיעים. התארגנו בחדר שהיה נעים, מאובזר היטב ומרווח ופנינו לברכה המהממת של המלון. הבריכה עצמה אינה גדולה, אבל היא ממוקמת על הגג ונראית כביכול דבר אינו מפריד בינה לבין נפילה חופשית והיא פשוט נשפכת לה מטה. המים הנעימים עשו את העבודה וכיבו את הרוגז והתסכול (אני די בטוחה שכשנכנסתי לבריכה, היה מין קול של פסססס כזה עם עשן) בכל זאת, אין כמו בריכה כדי להתאושש מן היום הארוך.
אחרי שצברנו כוחות, בן זוגי והבת הגדולה שלי (הקטנים סירבו בתוקף לעזוב את החדר ואת המזגן), יצאנו לתור את נפלאות העיר. בערב, בדיוק כפי שניחשתי, נה טראנג מזכירה פסטיבל שאינו נגמר. עיר האורות ושלטי הניאון, חולצות ההוואי ואינסוף מסעדות וחנויות. וכל זה במין סחרור חושים של צבעוניות מסנוורת.
גם המקומיים כאן קצת שונים משאר הוייטנאמיים. מעט יותר נוקשים, אך דוברי אנגלית. הרחובות נקיים יותר. והכל מרגיש יותר נגיש ומודרני. אני באופן אישי (בניגוד למשפחה השנייה שטיילה איתנו), התאהבתי בעיר הזאת והצטערתי מאוד שלא יכלנו להישאר בה יותר מאשר יום וחצי.
פגשנו את חברינו שנטשו את פינוקי מלון הפאר שלהם והצטרפו אלינו אל הלחות והחום ויחד יצאנו לשוטט קצת בטיילת הענקית וההומה. לא הרחק, גילינו שוק קטן וחביב ובתי קנתה שם כמה מתנות לחברותיה. אני מניחה שאם לא היה כל כך חם, היינו ממשיכים את הערב בעיר הנפלאה הזאת עוד ועוד, אך הלחות, החום והעייפות מן המסע הארוך, בסוף הכניעו אותנו. על כן פרשנו אל המלון ואל שנת לילה מתוקה וממוזגת.
26.7.18 vinepearl נה טראנג
בבוקר, אחרי ארוחת בוקר טעימה ומגוונת במלון, נסענו אל האי vinepearl. (המשפחה השנייה החליטה לא להצטרף הפעם והעדיפה להעביר את היום במלון). הגענו אל המקום ממנו ניתן להגיע לאי. קניית הכרטיסים מתבצעת שם בקופות ומשם הדרך היחידה להגיע לאי היא על ידי רכבל או סירה (שניהם כלולים במחיר הכניסה). על האי עצמו יש פארק שעשועים ענק ומודרני, פארק מים, חוף ים. וגן חיות (אליו לא הלכנו מאחר ואנחנו לא אוהבים או מסכימים לראות בעלי חיים בכלובים). הכניסה לאי אינה זולה ועלתה באזור ה 650 ₪ למשפחה של חמישה. מצד שני, אחרי הביקור, אני יכולה להגיד בפה מלא שזה היה שווה כל שקל.
http://nhatrang.vinpearlland.com/en/
בחרנו להגיע לשם בעזרת סירה מהירה וזאת עקב התור המטורף שהיה אל הרכבל. לסירה לעומת זאת לא חיכינו אפילו שנייה ותוך פחות מעשר דקות כבר עגנו ליד האי. (אגב השיט פי שניים יותר מהיר מן הרכבל).
הרחבה אליה ירדנו מן הסירה הובילה אותנו אל תוך פארק שעשועים.
עמדנו קצת בתורים (לא נוראיים). הזענו בחום הלוהט והלחות (קצת יותר נוראיים). גמרנו מלאאא בקבוקי מים (מזל שהיו שם מספיק שירותים) ולמדנו לחסום תיירים סינים שבנון שלנטיות השתחלו ללא תור (מצאו להם להתעסק עם ישראלים).
עד השעה 12:00 בצהריים הספקנו לעלות על רכבת הרים, סירת פיראטים ועוד לא מעט מתקנים. אמנם מתקני אקסטרים כמו שרגילים לראות בפארקים באירופה אין שם, אבל מה שכן היה – בהחלט הספיק לנו.
בשעה 12:00 עברנו לפארק המים הסמוך ובילינו שם עוד כשלוש שעות במגלשות מים מכל מיני סוגים ופיתולים. בבריכת גלים. בנהר ששטים בו על אבוב ובחוף ים שמאובזר היטב עם שמשיות וכיסאות נוח.
לקראת השעה ארבע המתקנים בפארק המים החלו להיסגר ואנחנו נדדנו למסעדה הסמוכה לאכול, נאלצים להסתפק בצלחות של צ'יפס ושייקים מאחר וכל השאר שם היה לא טבעוני.
אחרי מלתחות והחלפת בגדים (גם הן במתחמי פארק המים) חזרנו ללונה פארק לעוד כמה מתקנים. חלקם כאלה שכבר עשינו וחלקם כאלה שלא הספקנו בבוקר. לקראת הערב חלק מן המתקנים החלו להיסגר גם שם, כך שאם אתם מתכננים להגיע לאי, אז להגיע כמה שיותר מוקדם.
את הביקור שלנו סיימנו אחרי שכבר החשיך על גלגל ענק שממנו ניתן להשקיף על האי עצמו ועל נה טראנג שהתקשטה כולה באורות בוהקים לכבוד בואו של הלילה.
בדרך החוצה עברנו דרך אחת החנויות והבן שלי קנה לעצמו טי שירט ובובת דולפין גדולה (אותה נאלץ לגרור אתו ביד במעברים ממקום למקום עד סוף הטיול. מה שעורר אצלי איזה קול שדוני כזה שגיחך עליו מבפנים ועוד אחד אימהי ומעט יותר סימפטי שכולו תקווה שילמד את הלקח ובטיולים הבאים לא יקנה לעצמו דברים שלא נכנסים למזוודה). קצת אחרי השעה שמונה עלינו על סירה (מוותרים גם הפעם על רכבל שהיה עמוס לא פחות מאשר בבוקר) והגענו חזרה אל חופי נה טראנג.
אם אצטרך לסכם את היום שלנו, אז זאת הייתה אחת מחוויות הטיול הכי מהנות שלנו ואם תשאלו היום את הילדים שלי, ממה הם הכי נהנו בוייטנאם – הם יגידו ללא שום התלבטות שזה היה זה. אז אם אתם מתכננים להגיע לשם והזמן לא לוחץ, לדעתי אפשר להעביר שם גם יומיים, שלושה בכיף (ולמי שגם התקציב לא לוחץ, אז הבנתי שעל האי עצמו יש בית מלון מפנק)
אחרי שירדנו מן הסירה, טוי, הנהג שלנו, כבר חיכה לנו בחוץ כדי להחזיר אותנו למלון. בדרך הייתה התלבטות קשה בין רעב לבין עייפות. לבסוף הקיבות שקרקרו במקהלה ניצחו ובמקום לעלות לחדר – חצינו את הכביש שמול המלון היישר אל סניף של מסעדת "גניש" ההודית, בה אכלנו בדאלאת. התיישבנו ליד שולחן ורק אז שמנו לב שבשולחן לצדנו יושב אותו זוג מסקרן שראינו בדאלאת בסניף של אותה מסעדה.
מסתבר שגם הם זיהו אותנו משם (מעניין אם גם אנחנו נראינו בעיניהם מסקרנים כמו שהם בעינינו. מה שגרם לנו לזכור אותם מלכתחילה) והתפתחה שיחה על צירופי מקרים ועל וייטנאם בכללי. הם התגלו כאנשים מקסימים ומאוד מעניינים והעברנו את הארוחה בשיחה מרתקת עמם ובשיתוף חוויות מן המסע (שהסתבר שהיה די זהה מבחינה גאוגרפית). לבסוף, נפרדנו מהם תוך כדי הלצות שניפגש בהואי אן בסניף נוסף של גניש (המקום אליו מועדות פנינו ופניהם) ובשעת ערב די מאוחרת חזרנו לחדר. אחרי המקלחות כולם נרדמו מיד ורק אני נותרתי ללקט אל תוך מילים ומשפטים את היום החווייתי שעברנו. בכל זאת, מחר בבוקר יוצאים לעוד מסע אל העיר קיו נון ומחר בערב, יהיו כבר חוויות חדשות לכתוב עליהן.
