את הבוקר עד לשעות הצהריים בילינו ביציאה נוספת בטיול ג'יפים אל עבר הרי האטלס לאיזור עמק אוריקה (45 דקות נסיעה ממרקש). עלינו לעבר הכפרים שבאזור האטלס הגבוהה נתקלים במראות יפים ומוכרים מיום אתמול. היתרון בנסיע ברכב שטח היא היכולת להכנס אל שבילים ודרכים צדדיים ושכוחי אל שהאוטובוס לא מסוגל להכנס. העצירה הראשונה היתה במאגר המים וסכר "לאלה טירקרקוסט" מאגר המשמש את חקלאי האזור.
משם עשינו דרכנו דרום מזרח אל עבר מישור הקיק ושדות החיטה הגדולים והתחלנו שוב מטפסים על הרי האטלס אל עבר הרכס בו נמצא ההר הגבוה ביותר בשרשרת ההרים ובמרוקו בכלל הר הטובקל (4167מ) ראינו מרחוק את אתר הסקי אוקימידן, עצרנו לתצפיות מרהיבות על כפרים המשתלבים בהרים בצבע וצורה.
ירדנו לעיירה אסני ועלינו דרך לב השטח בדרך לא דרך לכוון עמק האוריקה, אנחנו דוהרים ברכבי שטח ואחרינו מזדנב לאורך כל הדרך בהתמדה אין קץ וברכב קטן וכנראה מיומן מוכר שרשראות ותכשיטים מרוקאיים שהעסיק בתחנות העצירה את כל חובביי הקניות. הוא התמיד עד התחנה האחרונה בעמק האוריקה שם כבר לא הייתה לו זכות בלעדית והוא נעלם מהעין.
עמק האוריקה צר וארוך ולאורכו זורם נחל שלצדדיו הרבה בתי קפה, מסעדות וחנויות לממיכר כלי קרמיקה. העמק משמש כמקום בילוי לתושבי מרקש ואפשרות לברוח קצת מהעיר אל הטבע והנופים היפים של הרי האטלס. זהו מקום הבילוי המועדף על המרוקאים בחגים ובסופי שבוע.
עצרנו בעמק לכוס תה באחד מבתי הקפה והמסעדות הרבות, הוטרדנו על ידי עשרות רוכלים מרוקאים שניסו למכור לנו מכל הבא ליד, חזרנו למרקש הישר למלון עמוסי תמונות נוף במצלמה וחלקינו עמוסי שרשראות ומתנות לכל המשפחה.
בשלב זה התאפשר לנו זמן חופשי של כשעה וחצי לטייל באזור המלון לבקר בתחנת הרכבת החדשה כדי לראות ולטעום המבורגר של מקדונלדס, לצפות על בנין האופרה והשדרת מוחמד החמישה המרשימה והתוססת.
אחר הצהריים ערכנו סיור במרקש, התחלנו בנסיעה לעבר המדינה וכניסה אליה דרך שער באב אגנאו המהווה את שריד אחרון ויפהפה מתקופת המוואחדון. ערכנו ביקור בקברי הסעידים שממוקמים בתוך המדינה.
האתר שימש כבית קברות לצאצאי הנביא מוחמד. אבל המצבות היום הם של 66 בני השושלת הסעידית ובינהם אחמד אל-מנסור ורבים נוספים מבני משפחותיהם. הקברים לא נבזזו ועל כן ניתן לראות בהם את העושר האומנותי המרוקאי אנדלוסי (השפעה ספרדית) של שושלת המלוכה (בניגוד לארמון שנבזז). האתר מומלץ לביקור ומרשים ביופיו.
מול היציאה מהאתר נמצא אחד מאתרי התיירות הפופולריים לביקור של הישראלים במרוקו, כל כך פופולרי שעובדי המקום מדברים עברית קולחת. בית המרקחת המסורתי "חסן פילאלי" על תבליניו ותרופות המרפא שלו. זהו "מפעל" הפועלת ביעילות רבה כשהרעיון הוא להכנס כקבוצה, לקבל הסבר "משכנע למדי" בעברית תבולה בהומור קצת נמוך לטעמי על סגולותיו של אבקה, נוזל או מישחה הנמכרת שם. מסחטת כסף בלתי רגילה.
אגב רבים כמוהה ניתן למצוא בסמוך ובסמטאותיה הרבות של מרקש העתיקה. למי שמעוניין לקנות אולי שווה לבדוק עם לא יותר זול. קסם התבלינים וצמחי המרפא כנראה משפיע על שיכול הדעת של רבים מהמבקרים.
אגב רבים כמוהה ניתן למצוא בסמוך ובסמטאותיה הרבות של מרקש העתיקה. למי שמעוניין לקנות אולי שווה לבדוק עם לא יותר זול. קסם התבלינים וצמחי המרפא כנראה משפיע על שיכול הדעת של רבים מהמבקרים.
המשכנו אל הכותוביה, אתר שהינו מינרט (צריח) מרובע ומעוטר שכמותו ראינו בטיול זה גם ברבט ובטיול אחר בסיביליה שבספרד. המינרט הינו שארית של מסגד מתקופת המווחדון (ברברים ששלטו באזור) מהמאה ה 12, בצמוד לכותוביה ניתן לצפות עדיין בעמודים המצביעים על מסגד עצום מתקופת המורביטון שעמד שם בסמוך. המווחידון שהיו פנטים מוסלמים הרסו אותו מסיבות של סטייה בכיוון התפילה למכה. הכותוביה ממוקמת כשמצידה האחד הלב הפועם של מרקש כיכר ז'מע-אל-פנה ומצידה השני גנים הטובלים בירק, מזרקות, וספסלים לישיבה. הלכנו בהנעה מרובה לאורך הדרך המרכזית בלב הגנים מתבוננים בצמחיה העשירה והירוקה ומגניבים מבט לאחור להתבונן בכותוביה מנקודת מבט מרוחקת יותר.
משם חזרה הקבוצה למלון ואנחנו החלטנו לבלות את הזמן הפנוי עד למופע הערב המתוכנן בטיול נוסף באיזור כיכר ז'מע-אל-פנה, השוק ובנסיון להגיע למדרסה שפספסנו אתמול.
היות והאזור היה כבר מוכר הצלחנו להנות מנקודות מבט ובדברים שהעין לא קלטה יום קודם. הצטלמנו עם מוכרי המים הלבושים בלבושם הייחודי ומסתובבים בלב הכיכר, הלכנו בנינוחות ברחובות השוק מביטים ברוכלים, במגוון העצום של הסחורות, במתוקים המרוקאים, בחנות כלי נגינה מקומית, ברחבת שוק הבשמים הצבעוני שבמרכזו רוכלים המוכרים סוגי כיסוי ראש מרוקאיים, חנויות לממכר קפטנים (הלבוש המרוקאי המסורתי), חנויות השטיחים וכלי התאורה הייחודיים מנחושת.
בהליכה מדודה הגענו למדרסת איבן יוסף שלשמחתנו סוף סוף היתה פתוחה. מיד עם הכניסה לרחבת המבנה הודתי לעקשנותי והצהרתי בקול "טוב שלא ויתרנו". המדרסה מרהיבה ביופיה האומנותי, אריחי קרמיקה וסטוקו מרצפה ועד תיקרה. נושאי העיטורים בעיקר דגמים גאומטריים, ערבסקות וקליגרפיה של פסוקים מהקוראן, כל אלו משתלבים ומתמזגים ברוב הוד והדר לאורכם של כל קירות החצר ומבנה התפילה.
המדרסה שמשה לא רק כבית ספר אלא גם כפנימיה ובית תמחוי לסטודנטים עניים. קומת הקרקע בנויה מחצר שבמרכזה ברכה יפיפיה, מצדדיה אקסדרת עמודים ובינהם חדרי כיתות לימוד. בצידה הדרומי שער כניסה מרהיב מהחצר אל עולם תפילה. בקומה השניה נמצאים חדרי המגורים הזעירים שנפתחים בחלונות מרהיבים אל עבר חלל החצר המרכזית.
לשמחתנו היה זה סוף היום ולא היו מבקרים רבים מה שהעצים את חווית הביקור במקום מומלץ ביותר, לא לוותר. עשינו דרכנו חזרה אל כיכר ז'מע-אל-פנה עוד באור יום דרך הרחובות הרחוקים יותר בשולי השוק בהם ממוקמים עושי המלאכה השונים. השלב זה הרגשנו שמיצינו את החוויה ולקחנו מונית חזרה למלון. מנסיוננו נהגי המוניות כמו בכל עיר תירות ינסו לאשוק אתכם, תתעקשו על מונה ואם אין תוותרו ועלו על מונית אחרת סביר להניח שתחסכו לא מעט כסף.
בערב יצאנו כל הקבוצה במאורגן למופע "הפנטזיה של עלי" -; מופע מסורתי שמיצג את הפנטזיה של יושבי המדבר בני שבטי הברברים, מתובל בפולקלור מרוקאי.
המופע הזה מתקיים ערב ערב במרקש בעשר השנים האחרונות ומידי ערב יש בו כ- 3000 צופים. מי שהקים את האטרקציה התיירותית הזו ידע מה הוא עושה. המקום גדול וכולל מספר מרכיבים לחוויה, מוזיאון ברמה נמוכה לטעמי על מנהגי הלבוש של אנשי המדבר. מתחם שבמרכזו אמפי חול גדול ורחב מידות סביבו טריבונה דו מפלסית שבו מתקיים בסוף הערב מופע רכיבה על סוסים עם מעט אקרובטיקה, עוד כמה מופעי פולקלור חסרי טעם והרבה רעש של ירי רובים.
ובין הביקור במוזיאון לבין המופע ישיבה מתחמי אוכל החל מארוחה מלאה ועד לשתיה וחטיפים בלבד על פי ההזמנה מראש. יושבים בקבוצות בתוך המתחם וקבוצות של נגנים ורקדנים מהשבטים השונים עוברים בין המתחמים שרים מנגנים ומרקדים. הרעיון נחמד הביצוע קצת פחות. אישית הייתי מוותרת בחפץ לב על החוויה. ביום שבו היינו כמעט כול הקבוצות היו מארצנו הקטנטונת, "האמפריה" כבשה את מרוקו (חופשת סוכות). בסוף המופע שהיה דיי משעמם (פרט אולי לאקרובטיקה על הסוסים) כמחווה לקבוצות הישראליות התנגן לו השיר "בלבלי אותו" וכל הקהל התנועעה על הטריבונות. סיבה טובה לנסוע לפנטזיה, לא? אני בטוחה שהזרים שהיו שם חשבו שזה חלק מהפולקלור המקומי.
הפוסט הבא: ממרקש לאסווירה
